טיול שנתי. כולם מרוצים. צחוקים באוטובוס. בלאגן באכסניה.
הודעה על מסיבה. כולם שמחים. נהיים יפים. פתאום בשורה רעה.
"יהיו מכות". הבנים שמחים יותר. הבנות פחות. הגענו למסיבה.
מצפה רמון. מקום נידח. אוויר טוב. אווירה רעה. אנשים רעים.
כוונות רעות. "יש מכות". "יש מכות". איזה רעש. איזה בלאגן.
די, נמאס. כאן אתה. אתה. פה אני. אני. אתה מאכזב. אני מתאכזבת.
התחלה.
הרמת אבן. הצטרפת להמולה. לקטטה. מלה מצחיקה. "קטטה". "קטטה".
"קטטה". מצחיק אה?! בכלל לא. יא מפגרים. מפגרים. אני בוכה.
כולם צוחקים. האבן ממקודם נזרקה למדרכה. לא על בן אדם. בן אדם.
לא על בן אדם. לא פגעה באף אחד. ואתה קצת מרוצה. קצת מרוצה.
אבל. אבל. אבל. גם די מאוכזב. אין מכות. מכות אין. אין מכות.
איזה הקלה. בשבילי. לא בשבילך. ואולי גם בשבילך?! אבל בכל זאת.
אכזבת. בכיתי. והם, הם צחקו. גם אתה. אפילו אתה. ואני מאוכזבת
יותר. אמצע.
ושוב אכסניה. ושוב כולם מרוצים. אוויר טוב. טוב מאוד. חשש
מסוים. אפילו פחד. הלכתי רחוק. בכיתי לבד. הרגשתי אוויר
טוב. לבד. אוויר טוב. רווי באווירה טובה. אווירה טובה לשם
שינוי. חברה באה. איזה הקלה. אני רוצה להיות לבד. תקראי לו,
טוב? רק אם. רק אם תפגשי אותו. תפגשי אותו, בבקשה! אתה בא.
הרוח מפסיקה. איזה תזמון. סחתיין, יצאת גבר. גבר. יצאת גבר,
עלק. ילד קטן, מפגר! ילד קטן. אמרתי שהתאכזבתי. אמרתי שאכזבת.
הגנת על עצמך. "עזרתי לחבר". זה חבר זה? מפגר יותר ממך! זה חבר
זה. מצחיק. מצחיק מאוד. זה חבר זה?! נו טוב, זה עבר. כמו כל
דבר. גם זה עבר. הכל עובר. בכל מקרה, אמרתי ת'אמת.
אני אוהבת. אתה לא. אתה לא. אני כן. ואתה. לא.
חבל, דווקא יכול היה להיות נחמד.
                                  וזה, זה הסוף.