כל כך הרבה כאב, כל כך הרבה עצב וסבל דחוסים בשעות אחדות, רק
משום שאני לא מסוגל לעזור ולו בקצת לזו שמחזיקה בשטר הבעלות על
לבי...
היא, היא מדוכאת ממשהו מסוים, ואינה יכולה לדבר על זה כרגע.
שומע את קולה הכאוב והבוכה בטלפון, עשרות קילומטרים ממני,
ומבין שאינני יכול לעשות דבר, לא כשאין לי איך להגיע אליה, לא
באופן פיזי ולא באופן מילולי.
לא מסוגל לסבול את ההרגשה הזאת, שמישהי כל כך יקרה לי סובלת,
בוכה, כאובה ועצובה, וכל מה שאני יכול לעשות זה להיות בדיכאון
בגלל זה, להפעיל את הכתבן ולהתחיל לכתוב על רגשותיי... כשהיא,
היא עצובה כל כך, בוכה, בעוד ששעה קצרה לפני זה, היא הייתה
שמחה כפי שמעולם לא שמעתי אותה, קולות מתרגשים ושמחים שגרמו
ללבי לחייך הפכו לקול רועד ובוכה שגורם ללבי לרעוד, אך לא
משמחה, אלא מעצב, מכאב...
כל כך רוצה לעזור לה, רוצה להיות שם בשבילה, שתרטיב את כתפי,
שתרעיד את קולה ליד אוזני, שתשעין את גופה עליי, תיתלה על
צווארי, העיקר שאוכל לעזור לה בדרך כלשהי, לבכות איתה, להיות
עצוב איתה.  הידיעה המכאיבה שאינני יכול, לא עכשיו, פשוט שוברת
אותי מחדש, כשקילומטרים של כבישים ורמזורים מרחיקים אותי
מדמעותיה, מפניה האדומות, הידיעה הזו פשוט מנפצת את שלוותי
שהייתה לפני רגע, השלווה הופכת לעצב, העצב הופך לדיכאון,
הדיכאון הופך לכאב.
בשעות אלו, במעבר האפל בין היום למחר, אני מחכה שהיא תוכל לדבר
איתי על זה, שתוכל לדבר עם מישהו על זה, שאוכל להרגיע אותה עם
מלותיי מהסיבה הפשוטה שהיא אוהבת אותי, שאוכל לשמח אותה מחדש
ולהחזיר אותה לרגיל, שאוכל לעזור לה משום שלבי חפץ בכך כל כך.
אבל אני, אני עכשיו, מה אני כבר יכול לעשות? עם כל אהבתי אליה
וכל האהבה שאני מסוגל להעניק, צעיר ללא אמצעים, לא עכשיו
ובמיוחד לא בשעות האלו, לא יכול לעזור לה, יכול רק לחכות לה
בחוסר אונים, בחוסר אונים, לשבת...
לשבת ולכתוב...



בחוסר אונים.