הילה אבטליון / והפז''מ דופק |
וריח חריף של מכונות.
מדים ירוקים שמזמן שכחתי,
מעיל וכמה דרגות.
שרירים תפוסים מכובד משא,
קצת בוץ בנעליים.
הנשק על הרצפה,
עייפות וכבדות בעיניים.
ולי לא אכפת מהליכלוך,
לא אכפת מהנשק.
לא מהשין גימל שצופה,
ולא מחוסר הדלק.
הכל נעלם,
אני שוב חיילת,
שוב פוחדת מהרסר,
שוב שומרת.
חוויה צהלית וחייל בסדיר,
והרגש לא מתאפק.
נשיקות בחטף וגיפופים,
והפז"מ דופק.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|