פרולוג
קוראים לי קרין,
אני בת 16 ואני גרה עם אבא שלי כי אימי נפטרה כשהייתי בת 9.
לידיד הכי טוב שלי קוראים ירין והוא בן 16 ולומד בכיתה המקבילה
שלי, הוא כמו אח בשבילי, גדלנו ביחד. ירין גר קומה מתחתי
ואנחנו מכירים מאז שהיינו בני חודש.

זה היה גורל

"היי קרין" שמעתי את שני קוראת לי
"בואי רגע, אני צריכה לדבר איתך"
מה קורה? שאלתי
"שמעתי שירין אוהב אותך"
מה?????
לא יכול להיות,
אני מכירה אותו יותר מידי טוב,
הוא כמו אח בשבילי.
"לא אני אמרתי, זה מה שאני שמעתי"
זה נורא מוזר,
קשה לי להאמין שהוא באמת אוהב אותי.
"אז מה את מתכוונת לעשות עם זה?"
מה אני כבר יכולה לעשות?
את הרי יודעת שאני דלוקה על ליאור.
"כן, את וחצי התיכון איתך,
מה אתכם בכלל?"
אנחנו יוצאים הערב.
"סבבה."
כן... יהיה כיף
"הנה המורה"
שבו בבקשה
התיישבתי ושקעתי במחשבות,
חשבתי על ירין ועל הפגישה עם ליאור וכל כך שמחתי שזה השיעור
האחרון ובקרוב אני אלך הביתה ואדבר עם ירין.
יש,
סוף סוף הצלצול!
קמתי בעצלנות, נפרדתי מכל החברים והחברות והלכתי הביתה.
זכרתי שירין סיים היום לפניי אז כשהגעתי לבניין החלטתי לעלות
ישר לירין ליפני שאני עולה אליי.
צלצלתי בפעמון הדלת וחיכיתי.
אבא של ירין פתח לי את הדלת ואמר "היי קרין, הוא בחדר שלו"
אמרתי תודה והלכתי לחדר של ירין.
כשנכנסתי ירין ישב על המיטה והכין שיעורים,
הוא הרים את ראשו וחייך אליי לשלום
היי ירין, מה נישמע? שאלתי
"סתם, נתנו לי מלא שיעורים ואין לי כוח"
חחחח
מיסכן. אמרתי
שמע, ירין, אני צריכה לדבר איתך.....
הוא עזב סופית את ערמת הספרים והמחברות על מיטתו, הסתכל עליי
בריכוז ושאל "מה קרה?"
אמ.......
יש שמועה שאתה אוהב אותי....
פתאום הבעת פניו הפכה מבוהלת.
זה נכון? שאלתי
הוא השפיל את ראשו ואמר "כן....."
אוי... ירין, אני מצטערת אבל אתה כמו אח בשבילי.... זה לא
הדדי...,
אתה הרי יודע שאני יוצאת עם ליאור....
"כן" הוא אמר בקול עצוב ואפילו לא הסתכל עליי
ואז הוא שינה גישה, הוא קיבל מבט של איש יוצא לקרב ואמר:
"ליאור הוא סתם זבל,
הוא איתך סתם כדי לנצל אותך,
הוא בכלל לא מכיר אותך,
אני מכיר אותך יותר טוב מכולם"
אתה לא באמת יודע, אתה לא ממש בקשר איתו. אמרתי
"אבל שמעתי מאנשים שכן בקשר איתו,
את לא הראשונה שלו ובטח ובטח לא האחרונה"
הוא לא ינצל אותי!
אתה ואני חברים הכי טובים,
למה להרוס?
"אבל אני אוהב אותך! אני חולם עליך בלילות, אני נושם אותך.
אני רוצה אותך לידי, איתי.
אנחנו נועדנו להיות ביחד, תמיד היינו דבוקים, וכמו שאמרת,
חברים הכי טובים! זה רק עובד לטובתנו."
לא אם זה א יצליח בינינו!
תישמע..אני באמת לא רוצה לפגוע בך....
אבל אני גם לא רוצה שנהייה יותר מידידים הכי טובים......
ירין הרכין שוב את ראשו במבט מובס ואמר "טוב, נעזוב את הנושא"
אני באמת מצטערת..... חיבקתי אותו ושאלתי איך עבר היום,
ובעצם את המשך היום בילינו בעשיית שיעורים ולמדנו למבחן
במדעים, ודיברנו על הכל חוץ ממה שבאמת חשבנו עליו....
מאוחר יותר נפרדתי מירין והלכתי הביתה.
כשנכנסתי הביתה ראיתי על הצד הפנימי של הדלת פתק מאבא:
" לקרין,
הלכתי לבקר בקבר של אימא, יש אוכל במקרר."
הלכתי למקרר, לקחתי את האוכל והתיישבתי מול הטלוויזיה.
כשסיימתי לאכול הכנתי שיעורים ו
בעצם כבר היה ערב ואבא כבר חזר הביתה מבית הקברות.
נכנסתי למקלחת והתכוננתי לפגישה עם ליאור.
בדיוק בשעה 8 צלצל פעמון הדלת.
אבא פתח את הדלת וקרא לי.
יצאתי ונתתי נשיקה לליאור, חיבקתי את אבא ויצאנו.

למחרת ממש לא היה לי כוח לבית הספר,
הייתה לי הרגשה רעה שמשהו נורא עומד לקרות......
פתאום שני קטעה את חוט המחשבה שלי והחזירה אותי למציאות.
"איך היה אתמול עם ליאור?"
היה נהדר, נורא נהנינו.
"תיפגשו שוב?"
אולי,
אני לא יודעת....
אני לא אתנגד אבל זה תלוי בו להזמין אותי..
"טוב...
הנה המורה....."

יש, הצלצול האחרון.
יופי, גם ירין סיים עכשיו,
אני אוכל ללכת איתו הביתה.
"היי קרין" שמעתי אותו אומר
שמחתי שהשיחה שלנו אתמול לא שינתה את היחסים בינינו,
אבל אני עדיין אצטרך להיות זהירה כדי לא לפגוע בו.
היי ירין, מה קורה?
"סתם, שמעי, אני צריך לדבר איתך...."
מה קרה? שאלתי
"זה נכון מה שליאור אמר?"
מה ליאור אמר?
"הוא אמר אתמול אחרי שיצאתם הוא בא אליך ו......."
ו....מה?
"ו....חגגתם"
מה???
מה פתאום,
ליאור לא יגיד דבר כזה.
ובכלל, אני לא מאמינה שאתה שואל אותי את זה,
אני לא מאמינה שככה אתה מכיר אותי.
ואין לך שום דרך לדעת את זה.
אתה סתם אומר!
"לא נכון, הוא הולך ומספר לכולם כמה שאת זנזונת"
לא נכון! הפטרתי
אתה סתם אומר כי אתה מקנא
"טוב...
תאמיני למה שאת רוצה,
רק אל תתפלאי אחר-כך אם כל בן יתייחס אלייך כאילו את זונה."
פעם יכולתי לספר לך הכל. היום אני כבר בכלל לא מכירה אותך!
לך תימצא חיים התרסתי אליו.
לא יכולתי לסבול את זה יותר,
לא יכולתי להאמין שככה ירין יתייחס אליי,
שהוא ישקר לי בפנים כדי לסכסך.
רק רציתי להגיע הביתה אל הכרית שלי ולבכות,
כל כך רציתי את אימא שלי באותו הרגע.
לא יכולתי לסבול את השיחה הזאת ואת המקום הזה לעוד רגע נוסף אז
רצתי משם החוצה.
כל כך כעסתי, הייתי כל כך פגועה.
ראיתי במעומעם דרך מסך הדמעות שהרמזור ירוק ואני יכולה לעבור.
רצתי מהר ופתאום באמצע הכביש, שמעתי רעש חזק "בום" ככה סתם
משום מקום, הרגשתי משהו פוגע בי בכוח עצום,
ומעיף אותי כמה מטרים קדימה ולצד, קרוב למדרכה.
הכל כל כך כאב, הכאב היה קורע,כאילו סכין ננעצת בי ומסתובבת
בתוכי , לא יכולתי לנשום והרגשתי טעם מר של דם בפה. ראיתי את
חיי עוברים לפניי, אני וירין ביום הראשון בגן, אני ואבא משחקים
בגן המשחקים, היום הראשון ללימודים כשאימא באה ללוות אותי ואת
ירין, והיום שבו אימא נפטרה... ואיך ששכבתי במשך שעות על גבי
שעות על הברכיים של ירין ובכיתי, ראיתי את היום הראשון בתיכון,
איך כל היום אני וירין לא עזבנו אחד את השניה בין השיעורים,
וראיתי את הריב שלי ושל ירין....

ואז קרה דבר מוזר ביותר, אני כאילו עזבתי את הגוף שלי והתחלתי
לרחף למעלה.
הספקתי עוד ליראות את המכונית עוצרת לרגע, הנהג הביט עליי
וחשבתי שאולי הוא יצא וינסה להציל אותי...אבל טעיתי, טעיתי
בגדול... הנהג לחץ על דוושת הגז ומיהר לברוח ממני, לברוח ממה
שעשה, לברוח מהמציאות, לברוח מעצמו, והכי הרבה לברוח מן
האמת... המכונית התרחקה ממני במהירת והשאירה אותי מדממת למוות
בצידי הכביש.
מסביבי התחילה התקהלות,
אנשים רבים שהיו ברחוב עמדו מסביב אך לאף אחד לא היה את האומץ
להתקרב, גם ליאור היה בהתקהלות, והוא, כמו כולם עמד מרחוק. ואז
ראיתי את ירין רץ ורוכן מעליי בבלבול מוחלט.. היחידי שהיה לו
את האומץ להתקרב אליי...היחידי שבאמת היה לו אכפת.... היחידי
שבאמת הכיר אותי...
הספקתי גם להביט בעיניים הירוקות המדהימות שלו וכל כך רציתי
להתנצל על הריב שלנו... לא רציתי לעזוב את העולם, רציתי לבקש
סליחה מכל האנשים שפגעתי בהם, רציתי להיפרד מירין ולא
יכולתי....
ראיתי שהוא  לא יודע מה לעשות, ואפילו חשבתי שראיתי דמעות
בעיניים שלו אך לא הייתי בטוחה, והספקתי גם לראות אותו מתחיל
ליקרא לעזרה אז אני לא יודעת אם העזרה באמת באה כי לפתע הכל
הפך מטושטש ואני צפתי לי בחושך מוחלט, לאט לאט התחלתי לעוף
בכיוון ביליתי מוגדר במהירות גוברת וככל שהתקדמתי הרגשתי טוב
יותר, כאילו אני משילה מעליי את המגבלות של הגוף, ומשאירה את
כל הצרות שלי מאחור, כאילו אני מתקדמת למקום שאליו אני שייכת,
בית שנישכח ממזמן, למרות שבאופן מודע לא היה לי שמץ של מושג
לאן אני עפה.
לפתע ראיתי נקודת אור בחשכה, כן, בדיוק, אור בקצה המנהרה.
ליבי החסיר פעימה, אני חושבת, לא ממש הייתי בטוחה בכך שבכלל
יש לי לב כי כשהסתכלתי על היד שלי יכולתי ליראות דרכה, וכמוה
שאר הגוף שלי, גם הוא היה חצי שקוף.
לאט לאט נקודת האור החלה לגדול. היא גדלה וגדלה עד שעטפה
אותי,.
ברגע שהגעתי למקום שכולו עשוי מהאור הזה התחלתי להאט את תעופתי
ונחתתי בזהירות על הרצפה שהייתה גם היא מאור.
ברגע שנחתתי כל זיכרונותיי נעלמו,
לא זכרתי דבר מחיי לפני האור חוץ מכמה עובדות עליי:
את שמי וגילי.
הייתי מותשת ולא היה לי את הכוח להרהר במה שכרגע קרה.
נשכבתי על הרצפה שהייתה נוחה באופן מפתיע, ונרדמתי.

אני לא יודעת כמה זמן ישנתי,
אבל הייתה לי הרגשה שעבר זמן רב מאז שהייתי בהכרה.
הייתי מאוד מבולבלת.
הסתכלתי מסביבי וראיתי שאני נמצאת ריצפה לבנה שלא נגמרת.
לידי עמדה קופסא ענקית בגודל כיסא ועלייה חרוט באותיות עשיות
זהב ויהלומים:
"קופסת פנדורה"
ובכתבת קטן יותר למטה היה כתוב: "זיכרונות אסורים".
ראיתי גם מראה בצורת אליפסה בגודל אדם. משום מה היה בה משהו
מוזר וקסום, אך לא יכולתי להסביר מה בדיוק.
בנוסף לכך ראיתי דלת זורחת באור אדום מושך, מפחיד ומאיים בבת
אחת. ליד הדלת היה חום בילתי מוסבר, אז ניחשתי זאת  היא הדרך
לגהינום.
לפתע שמתי לב שאני מאוד רעבה וצמאה והתחשק לי ארוחת מקדונלדס,
ברגע שעלתה לי תמונה של ארוחה כזו בראש הסתובבתי בדחף בילתי
מוסבר וראיתי שולחן מפוארים ועליהם בדיוק מה שדמיינתי, זה היה
מוזר מאוד אך הרעב הכניע אותי והחלטתי להניח בנתיים למחשבה של
איך ולמה זה קרה ופשוט ללכת לאכול.

ככה עברו להם יומיים בהם הצלחתי איכשהו להמציא טלוויזיה ורדיו
ומחשב למרות שכאשר ניסיתי בכוונה לא הצלחתי.
כעבור יומיים הדממה מסביב החלה להעיק, למרות כל הדברים שהמצאתי
זה לא עזר, רציתי מישהו כחברה, רציתי מישהו עם דעה משלו. זה
התחיל לשגע אותי, הבדידות הייתה בילתי נסבלת, והדממה ממש החלה
להפחיד אותי.
למרות שלא באמת ציפיתי שמישהו יענה לי התחלתי לצעוק לעזרה:
מישהו פה?
מישהו שומע אותי?
מישהו יכול לענות לי?
לפתע שמעתי את הקול שלי בראשי אומר לי:
"שלום קרין,
את יכולה להפסיק לצעוק"
נבהלתי וחשבתי שאני כבר באמת משתגעת
ואז שמעתי את הקול אומר
"לא, את לא משתגעת"
מי אתה? שאלתי
"את עוד תגלי"
את יודע איפה אני נמצאת?
"כן, את בעולם שאחרי המוות "
אז אני באמת מתה?
"כן"
למה לא דיברת קודם?
" כי לא קראת לי, כי לא ביקשת שיענו לך"
את רוצה לומר לי שכל מה שהייתי צריכה לעשות הוא לבקש?
"כן"
איך מתתי?
"נפגעת ממכונית"
למה אני לא זוכרת את זה?
"כל מי שמגיע לכאן שוכח את חייו לפני המוות כדי שזה לא יעסיק
אותו והוא יוכל לזכות לשלווה."
שמתי לב שקולו לאט לאט בפך עמוק ונמוך יותר,
שונה לחלוטין משלי,
כאילו הוא ניסה להרגיל אותי לקולו.
למה אין פה רהיטים חוץ מהכיסא והשולחן? שאלתי
"מיפני שאת לא זקוקה להם כל הזמן,
הם אינם חייבים להתקיים כל הזמן.
זהו עולם המוות,
חוקי עולם החי אינם תופסים פה"
מה זאת אומרת?
" את יכולה לעוף ולעבור דרך דברים,
את יכולה ליצור דברים ככה סתם מן האוויר,
את בעצם יכולה לעשות כל דבר,
הגיוני או לא,
אין כאן מגבלות"
אם אני יכולה לעבור דרך דברים אז למה אני לא עוברת דרך הרצפה
ולמה כשאתמול נתקלתי בשולחן כאב לי?
"את לא עוברת דרך הרצפה מפני שאת מצפה ממנה להחזיק אותך ולא
באמת כאב לך,
זה היה רק בראש שלך, זה כאב מפני שאת ציפית מזה לכאוב,
את צריכה לשכוח את מגבלות גוף האנוש,
להשתחרר מהמחשבה שלא הכל אפשרי"
אם מה שאתה אומר זה נכון אז אני גם יכולה לעוף
"נכון"
אני רוצה לנסות
למד אותי בבקשה
"בסדר, עצמי את עינייך ודמייני שאת מרחפת"
עצמתי את עייני ודמיינתי,
כאשר פקחתי אותן התאכזבתי כי עדיין עמדתי על הרצפה.
למה לא עפתי?
"לא עפת כי את לא באמת האמנת שאת יכולה,
את צריכה לרצות בלי להתרכז ולהשתדל לרצות,
את צריכה לקבל את התעופה כמשהו טבעי לחלוטין.
אולי את תצליחי יותר כשתעכלי את הרעיון."
בסדר, אני עייפה, אני רוצה לישון.
"טוב, אבל בכדי שיהיה לך נוח יותר את יכולה לנסות ליצור מיטה,
פשוט דמייני לך את המיטה שאת רוצה"
עצתי עייני ודמיינתי בראשי מיטת אפיריון ענקית חמה ורכה.
כאשר פקחתי את עייני ראיתי מולי את אותה המיטה בדיוק מדהים.
עד הפרט האחרון.
מאוד שמחתי שהצלחתי בזה והלכתי למיטה, שהייתה נוחה עד מאוד.
ונרדמתי לשינה חסרת חלומות.

כשהתעוררתי הרגשתי הרבה יותר טוב,
איכשהו הרעיון שאני יכולה לעוף ולהמציא דברים,
ושבכלל אין פה חוקים נראתה לי מציאותי ואמין יותר.
ואז התחלתי לחשוב על מה שהקול אמר,
על איך שמתתי כי נפגעתי ממכונית וזה הרגיז אותי שלא זכרתי את
זה.
ועוד יותר הרגיז אותי שלא זכרתי את החיים שלי,
את האנשים שאהבו אותי.
רציתי לדעת שלמרות שאני מתה, בעולם החיים עדיין זוכרים אותי,
ומעל לכל רציתי לדעת שלא חייתי סתם כך ללא סיבה.
תהיתי אם אני יכולה להשיב לי את הזיכרונות האבודים,
או בכלל לצפות באנשים שהכרתי.
רציתי קשר עם עולם החי.
לפתע שמעתי שוב את הקול,
למרות שנבהלתי מהפתאומיות שזבה הופיע כבר לא פחדתי ממנו.
"אני מציע שתישכחי מן הרעיון של להיזכר בחיים שלך ליפני המוות
ולתקשר עם החיים" שמעתי אותו אומר.
איך ידעת שזה מה שחשבתי? שאלתי
"מפני שאני יכול לשמוע את מחשבותיך ברור כמו את המילים שלך"
אבל זה חדירה לפרטיות! אמרתי
"בגלל זה לא הגבתי כאשר חשבת על החיים שלך,
אני מרגיש כאשר מחשבה היא אישית וכאשר היא לא.
ואני מבטיח להתעלם ולא להגיב על מחשבות פרטיות!"
טוב....
למה אני צריכה לשכוח מן הרעיון?
"מפני שכל מי שניזכר בחייו אינו זוכה לשלווה לעולם"
זה אפשרי בכלל?
"כן"
אני רוצה להיזכר!!!
"אני מציע לך שתחשבי טוב טוב לפני שאתה מחליטה.
כי ברגע שהזיכרונות חוזרים אלייך אי אפשר למחוק אותם שוב!
וכל הסבל של החיים שלך ימשיך לרדוף אותך לעולמים!!!"
אבל אני אתייסר עוד יותר אם לא אדע למה ומדוע חייתי, שהיה
לאנשים אכפת ממני, שהייתי אהובה...
אני לא יכולה להמשיך בחוסר הידיעה..
אני רוצה לזכור!!!
"את בטוחה לחלוטין?"
כן!!!
"טוב, איך שאת רוצה, תיפתחי את קופסאת פנדורה וזיכרונותיך
יחזרו אליך...."
ניגשתי מתלבטת לקופסא,
לא היית בטוחה אם זה באמת שווה את זה, אך החלטתי שאני לא
מסוגלת לבלות את הנצח בתהייה ולאט הרמתי את מכסה הקופסא...
ברגע שהרמתי את המכסה רוח פראית פרצה ממנה..
ובתוך הרוח היו ניצוצות זהובים,
ממש כמו שרואים בסרטים...
הניצוצות הקיפו אותי ופתאום הכל החל לחזור אליי...
נזכרתי בהורים שלי, ובאיך אימא שלי מתה במטוס שהתרסק, ונזכרתי
בירין, ונזכרתי בליאור, ונזכרתי בכל החברים שהיו לי, ובכמה טוב
היה לי בחיים....
שמחתי שאני זוכרת
שמחתי שהייתי אהובה ורצויה בחיי
וידעתי שירין לא ישכח אותי.....

עברו להם שלושה ימים אשר היו עמוסים בהלת זיכרונות על החיים
שלי
אני כל כך נהניתי לדעת שאלה היו החיים שלי,
וזה בדיוק מה שעשיתי כרגע
ישבתי על כיסא מול המראה המוזרה ובהיתי בהשתקפות שלי וחשבתי
איך זה היה בשביל ירין ליראות אותי כל יום... ואז המחשבות שלי
נדדו לעבר כל מיני חוויות שלי ושל ירין, כשלפתע ראיתי אותו
במראה!
הופתעתי מאוד ועוד יותר הופתעתי לגלות שזה לא משהו שאני זוכרת
אך לא הצלחתי למצוא לזה הסבר.
אז קראתי לקול:
למה אני רואה במראה את ירין?
"כי זה מראה קסומה, את יכולה לחשוב על מישהו וליראות אותו
במראה,
היא נועדה לאלה שנזכרו בחייהם, כדי להשקיט את הגעגועים, שיוכלו
ליראות את האנשים שהם זוכרים"
אז בגלל זה כשרק הגעתי לכאן ראיתי רק את עצמי, כי אני זכרתי רק
את עצמי?
"נכון"
אבל למה אני לא זוכרת את ירין ככה?
"מפני שזה לא מראה את הזיכרונות שלך, זה מראה אותו בחיים, מה
שהוא באמת עושה ברגעים אלה"
ואני יכולה ליראות את כל מי שאני רוצה?
"כן"
איך אני מחליפה את התמונה?
"כמו שאת יוצרת כל דבר פה, פשוט תעצמי את עיניך ותתרכזי בדמות
שאותה את רוצה ליראות"
עצמי את עייני וחשבתי על אבא שלי, וכשפקחתי את עייני ראיתי
אותו שותה.
הוא היה ממש שיכור וזה קרע לי את הלב.
לפתע הוא קם והביט אלי, או יותר נכון אל התיקרה, כנראה הרגיש
באיזהו חוש שישי שאני צופה בו ואמר: "אוי, קרין, למה היית
חייבת למות?
אולי לא פיזית אבל המוח שלך מת,
מי שאת, או יותר נכון היית, למה???????
למה היית חייבת להשאיר אותי לבד בעולם הזה, לגמרי לבד?
אלוהים, למה היית חייב לקחת לי את הדבר היקר מכל, הדבר שהיה
הכי חשוב לי מהכל ביום, למה???
ואז הוא נפל ונח מעולף על הרצפה ושקע בשינה של סיוטים.
נורא כאב לי שככה הוא מגיב למוות שלי,
למרות שמחתי שהוא מתגעגע, אכל אותי מבפנים שזה הורג אותו בדרך,

ואז הבנתי למה התכוון הקול,
זה באמת מייסר כי אני חסת אונים לחלוטין,
אני רואה ומתייסרת ואני איני יכולה לעזור!
לשנייה אחת הצטערתי שבכלל נזכרתי...
אבל אז חשבתי שאם הייתה דרך שבה יכולתי להיזכר ובכך שהקול אמר
שאין חוקים אז אולי,
אולי בעצם יש דרך לחזור, והוא אמר את זה כדי שאני לא אלחם
בגורלי יותר מידי,
אבל אני לא יכולה לוותר, החיים של אבא שלי תלויים בזה.....

עבר לו יום, אשר ניראה לי כנצח, רציתי לשאול את הקול בקשר
לאפשרות שאולי אפשר לחזור,
אבל הוא סירב להופיע,
בדרך כלל כל פעם שהייתי צריכה מנו תשובה הוא היה מופיע לבד.
אבל הפעם, הפעם הוא פשוט סרב לענות.
לאחר יום שלא נתתי לו מנוחה סוף סוף שמעתי אותו:
"קראת לי?"
כן,
רציתי לדעת אם ישנה דרך לחזור לחיים?
"אין"
אתה משקר!
"למה את חושבת ככה?"
כי אם זה היה נכון לא היית מנסה להתחמק ממני במשך כל הזמן
הזה!
"למה את חושבת שאני ניסיתי להתחמק?"
כי אתה תמיד מופיע לבד כשאני צריכה אותך,
אתה הרי שומע את כל המחשבות שלי,
וידעת טוב מאוד שאני הייתי זקוקה לך.
ולמרות הכל התחמקת ממני!
אתה שיקרת לי,
יש דרך לחזור!
נכון שאני צודקת?
"כן..."
אמר הקול בטון מובס
אז מדוע שיקרת לי? שאלתי
מיפני שזה לא עזור לך לחזור לעולם החי.
את איך יכולה לחיות ואיך יכולה להשפיע על דבר,
את תהיי רואה ובילתי ניראת,
לא תוכלי להזיז דבר
כלומר כל מה שתוכלי לעשות הוא ליצפות,
החיים לא יוכלו לדעת שאת שם!"
אני בכל זאת לא יכולה לוותר!
אני חייבת לחזור
החיים של אבא שלי תלויים בכך!!!
"את לומדת יותר מידי מהר,
אני כבר לא יכול להילחם בך,
שיהיה כרצונך."
מה אני צריכה לעשות? שאלתי בהתרגשות
"תיגשי למראה ופשוט תדמייני שהיא לא חומר מוצק אלה כמפל מים,
ופשוט תעברי דרכה!"
ניגשתי למראה ועצמתי עיני,
דמיינתי שאני במערה ופתח המערה מכוסה על ידי מפל מים מהמם
הושטתי את ידי ונגעתי במים,
לאט לאט העברתי רגל,
ועוד רגל , ויד שנייה וכתף ועוד כתף ואת הראש ועברתי סופית
ברגע גופי הפסיק לגעת במים הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת החוצה
ותחושת סחרור מפחידה.
ואז פקחתי עייני ומצאתי את עצמי בחדר ליד אבא!
ראיתי שאבא ישן וניסיתי להזיז אותו...
אבל לא הצלחת.
ואחרי כמה ניסיונות חוזרים ונשנים וויתרתי.
הבנתי שאין לי סיכוי מפני שאיכשהו לא באמת נגעתי בו
האור שהקיף אותי שרק הגעתי לעולם שאחרי המוות הפריד ביני לבין
כל דבר שניסיתי לגעת בו.
מין שיכבה דקיקה של אור,
כמעט בילתי ניראת, אך עדיין קיימת!
בסוף פשוט נתתי לאבא שלי נשיקה.
ניגשתי לחדר שלי
עליתי על המיטה, התכרבלתי בפינתה ונרדמתי.

כשהתעוררתי כבר היה בוקר והרגשתי שהמצב אינו טוב ואני בספק אם
ישתפר..
החלטתי ללכת לבקר את ליאור כי הרגשתי שלא חשבתי עליו זמן רב
ורציתי ליראות מה שלומו ואיך הוא הגיב למותי.
החלטתי לנסות משהו חדש.
החלטתי לעבור את המרחק בין ביתי לביתו של ליאור בעזרת המחשבה.
עצמתי את עייני ודמיינתי את החדר שלי ליאור,
כשפחתי אותן עמדתי בדיוק בנקודה שדמיינתי.
החדר היה ריק ולא היה אור.
למזלי הדלת הייתה פתוחה אז יצאתי והלכתי לסלון של שליאור.
הוא היה שם עם חבר שלו יותם,
שמעתי אותם מזכירים את השם שלי, אז התקרבתי כדי לשמוע טוב
יותר:
יותם: "נו, ומה קרה אחרי שהסעת את קרין הביתה?"
ליאור: "היא הזמינה אותי לעלות."
יותם: "ומה אז?"
ליאור: "עליתי אליה, וכשראיתי שאבא שלה לא בבית עליתי עליה!"
יותם: "גבררררר"
ליאור: "כן...,
היה אחלה זיון"
אחרי המשפט הזה נכנסתי להלם,
לא יכולתי להאמין שהבן זונה הזה הולך ומשקר לכולם ככה בפנים.
לא יכולתי להאמין שככה הוא יבגוד באמון שלי.
והכי הרבה כאב לי שאני אמרתי לירין את כל הגברים המרושעים ההם
שהוא בעצם ניסה לעזור לי ולדאוג לי.
ופתאום הרגשתי עד כמה אני באמת התגעגעתי לירין.
וכמה אני רוצה ליראות אותו, ובכלל אותו.
לא האמנתי שלקחתי אות כמובן מעליו,
ואיך הייתי כל כך טיפשה שלא ראיתי את האהבה שהייתה לי כל הזמן
מתחת לאף.
הלטתי ללכת לבוק על אבא שלי ואז ללכת לירות את ירין
אני כל כך רציתי פשוט להסתכל עליו,
פתאום ראיתי אותו כנס הגדול ביותר בעולם, וכדבר הכי טוב שאי
פעם קראתי.
הרגשתי שהוא חלק ממני כמו שהנשמה שלי חלק ממני.

כשהגעתי לבניין שלי נאלצתי להילחם בדחף להיכנס קודם לירין.
רציתי לבדוק על אבא קודם.
נעמדתי מול דלת בייתי ודמיינתי את עצמי בתוך הסלון שלנו.
כשפקחתי את עייני עמדי בסלון.
לפתע שמעתי רעש של משהו מתכתי נופל על הרצפה מכיוון האמבטיה
רצתי מהר לאמבטיה ושם ראיתי את אבא, עוד עם בקבוק וודקה ביד
ולידו כבר בקבוק ריק.
ניחשתי שהרעש ששמעתי היה פקק הבקבוק הנופל על הרצפה.
לפתע ראיתי את אבא מניח את הבקבוק על שיש ליד הכיור ומושיט ידו
לארון התרופות.
מוציא משם מזרק אשר נישאר מאז שהייתי צריכה לקבל תרופה בהזרקה
כשהייתי חולה.
לוקח עוד לגימה מן הוודקה,
ממלא את המזרק אוויר,
ו....מושיט את יד שמאל שלו ומזריק לווריד את האוויר במזרק.
ובזמן שהזריק לעצמו שמעתי אותו ממלמל:
"הו, קרין, אני כל כך רוצה להיות איתך,
עכשיו סוף סוף נוכל שוב להיות ביחד.
אני, את ואימא,
משפחה מחדש."
הלב שלי פעם כמו מכונית מרוץ.
ידעתי שאני חייבת לעשות משהו.
אבא לקח עוד לגימה עצומה מן הבקבוק והתעלף על הרצפה.
ידעתי שאני חייבת לפעול מהר כי אם הבועה תגיע ללבו אז ליבו
יעצור והוא ימות.
אבא שלי ניסה להתאבד ולא יכולתי לתת לו לעשות זאת אך מה כבר
יכולתי לעשות כנגד?
לפתע נזכרתי שבשיעור ביולוגיה אמרו לנו שאם הגוף יצליח לפרק את
הבועה אז הלב לא יעצור.
כנראה הייתי ממש מיואשת אז עצמתי את עייני ודמיינתי את עצמי
שטה בתוך וורידיו ודמו של אבא,
כאשר פקחתי אותן הייתי בתוך וורידיו.
שמעתי רעשים חזקים קרבים ובאים:
"בו בום" הפסקה.
"בו בום" הפסקה
"בו בום" הפסקה.
הבנתי שזהו הלב של אבא.
שאצתי את שחייתי בדמו והגעתי אל הלב.
וראיתי את הבועה מתקדמת לעברי.
שוב עצמתי את עייני ודמיינתי את עצמי בתוך הבועה.
ברגע שהיית בתוכה לא הייתי בטוחה איך אני יכולה לפרק אותה,
הרי איני יכולה לגעת בה..
הייתי צריכה לחשוב מהר כי זמני וזמן חייו של אבי אוזל.
החלטתי לקחת סיכון ולנסות לדמיין אותך מקיום.
כלומר לפרק אותה כמו שיצרתי דברים בעולם המוות.
עצמתי עייני ודמיינתי והתרכזתי בכל כוחי
הרגשתי את האור מנצל את כל מאגרי הכוח שלו,
דמיינתי את הבועה כמיליוני בועות קטנטנות בגדול אטומי,
בילתי מזיקות לחלוטין.
כאשר פקחתי את עיניי התאכזבתי.
הבועה לא התפרקה בכלל
ולא רק שהיא לא הפסיקה להוות איום
היא כבר הייתה בתוך ליבו של אבא.
חיכיתי לשמוע עוד פעימה,
אך הפעימה לא באה.
התייאשתי,
התיישבתי בתוך הבועה והתחלתי לבכות
הייתי אובדת עצות לחלוטין.
ואז דמעה נזלה לה לאורך הלחי שי ופגעה בבועה
בשנייה שהדמעה שלי פגעה בבועה,
הבועה התפוצצה וכאילו מעולם לא התקיימה.
ואז שמעתי את אחד הרעשים הכי מרגשים בחיי:
"בו בום"
ליבו של אבי חזר לפעום
הייתי מאושרת עד דמעות.
דמיינתי את עצמי שוב עומדת ליד אבי וכאשר כבר הייתי מחוץ לגופו
התיישבתי על הרצפה ובכיתי מאושר.
ואז לפתע שוב הכל הפך מטושטש ואז חושך מוחלט.
ושוב התחלתי לעוף לעבר נקודת האור.
כשהגעתי שוב לעולם של אחרי המוות שמעתי את הקול אומר:
"ידעתי שתצליחי,את מילאת את גורלך."
ואז הכתה בי לפתע המחשבה שקול הוא אלוהים,
זה חיבר את כל הפאזל.
הוא יגע שגורלי והוא ידע והכין אותי לכל מה שעמד ליקרות.
זה נכון שאתה אלוהים? שאלתי
"כן"
ואז נזכרתי בכך שאימא שלי מתה והתרגזתי
אז מדוע הרגת את אימא שלי בהתרסקות המטוס ולא נתת לה להיות בין
הניצולים?
"מיפני שהיה לה סטן,
ואם היא לא הייתה מתה תוך שניות בלי סבל וכאב בהתרסקות,
אז היא הייתה נפטרת חלשה, ובייסורים עצומים, אחרי שהיא בילתה
שנה בין בתי החולים מרותקת למיטות ממחלת הסרטן."
שתקתי,
הבנתי שהוא צודק,
שעדיף שאימא שלי הייתה מתה במהירות וללא סבל במקום בייסורים
קשים.
לא הייתה לי ברירה אלה לקבל את זה. ואז אמר הקול:
"מגיעה לך משאלה אחת!"
למה? שאלתי
"מיפני שהצלת את אביך בלב ובכוונות והורות.
לא היית חמדנית ולא ניסית להשיג דבר למענן עצמך."
רגע, אבל איך פוצצתי את הבועה?
"הרגשות שהדמעה שלך ביטאה פוצצו את הבועה,
את מבינה, הדבר היחידי של המתים שיכול לגעת בדברים בעולם החי
הוא רגשות.
והדמעה שלך הייתה טהורה ומלאת אהבה.
ולכן היא פוצצה את הבועה.
אז מהי משאלתך?"
אני רוצה זמן לחשוב על זה. אמרתי
"בסדר."
נשכבתי עם מיטת האפיריון ושקעתי במחשבות.
מצד אחד אני כל כך רציתי את אימא שלי,
רציתי ליראות אותה, לדבר איתה, לחבק אותה ובכלל להיות איתה,
רציתי להשלים את הזמן החסר!
ומצב שני אני כל כך רציתי להיות עם ירין.
אני ממש לא הייתי מסוגלת להחליט
ואז נזכרתי בעוד גורם.
אבא שלי,
הוא זקוק לי.
הפעם אולי הצלחתי להצילו אבל זה לא מבטיח שהוא לא ינסה להתאבד
שוב.
והחלטתי שחיי היו מספיק טובים למרות שאין לי אימא.
ואז שמעתי את אלוהים:
"החלטת?"
כן! אמרתי
"מהי החלטתך?"
אני רוצה לחזור לחיים!!!
"את בטוחה לחלוטין?"
כן!!!
"אני לא בטוח שאני יכול לעשות את זה"
למה לא? שאלתי
"מיפני שזה ישפיע על חייהם של כל הסובבים אותך,
ואי אפשר לדעת אם התוצאות יהיו טובות!"
אני מוכנה לקחת את הסיכון הזה! הצהרתי
"כרצונך....
להתראות קרין.
את לא תישמעי אותי שוב,
רק תדעי שאני תמיד שומע אותך ותמיד שם בשבילך,
ואני אשמע כל תפילה שלך."
ואז הכל שוב הפך מטושטש רק שהפעם זה נהיה אור ואני התחלתי
להתרחק אל חושך מוחלט
כאילו הדרך שבהה הגעתי לעולם המוות במהופך.
ואז ראיתי את עצמי עפה לעבר בית החולים האזורי, עוברת דרך
תקרות וחדרים.
ואז ראיתי את גופי מחובר למכונות הנשמה ובקרת חיים, וראיתי את
אבא יושב לידי.
לאט לאט אני ריחפת מעל גופי,
התחלית להתקרב לגופי יותר ויותר עד שנחתתי בתוכו.
העיניים שלי היו עמומות והיה לי קשה לנשום
הרגשתי את כל המכונות מחוברות אליי וכל גופי כאב.
פקחתי את עייני ומצאתי את אבא רוכן מעלי.
ברגע שהוא ראה שעיניי פקוחות הראיתי דמעות בעיניו
הוא חיבק אותי ונישק אותי וקרא לאחות.
האחות אמרה שזה ממש נס מאלוהים שיצאתי מהתרדמה שלי.
ושאני מיקרה כזה קורה אח לכל מיליון אנשום הנכנסים לתרדמה.
ואני ידעתי שזה באמת היה נס מאלוהים.
הודתי לו בליבי וידעתי שהוא שמע אותי.

אחרי כמה שעות של בדיקות יסודיות, סוף כל סוף שיחררו אותי
הביתה.
כשאני ואבא הגענו הביתה אבא לא היה מוכן לעזוב אותי בשקט.
בקושי הצלחתי לשכנע אותו ללכת לישון.
אחרי זה נכנסתי להתקלח כדי להוריד ממני את הריח המגעיל שבית
החולים והתרופות,
התלבשתי, השארתי פתק לאבא שאני אצל ירין ויצאתי.
ירדתי לירין, דפקתי על הדלת וחיכיתי שיענו לי.
חיכיתי כמה דקות וכשראיתי שאף אחד לא עונה ניסיתי את הידית.
להפתעתי המוחלטת היא הייתה פתוחה.
נכנסתי וראיתי שאין אף אחד בסלון,
ראיתי דרך חלון הזכוכית בדלת של ירין שהוא בחדרו.
ניגשתי לדלת של ירין ונעצרתי לרגע,
הרגשתי שמהרגע שבו אני אכנס לדלת דבר לא יהיה כמקודם.
הסתכלתי על ירין שישב על מיטתו וכתב משהו על נייר המכתבים
שלו.
פתחתי את הדלת וירין הרים את ראשו.
ברגע שעיניו נחו עליי ראיתי שהוא לא יודע מה לעשות
ניגשתי אליו וחיבקתי אותו.
ירין לא הגיב,
ואז הוא כאילו התנער
"קרין???
זה באמת את?
אני לא מאמין!!!"
כן, זה אני.... חיבקתי אותו שוב
"את חיה, את יצאת מהתרדמה,
אני לא מאמין,
אני מרגיש בחלום..."
גם אני!
אני חייבת לומר לך משהו....
"מה?" שאל ירין והמבט ההמום לא נעלם מפניו.
אני אוהבת אותך... אמרתי
ונישקתי אותו.
ירין הביט בעייני
ונישק אותי בלהט...
הביט בעייני כאילו מבקש רשות
ואני ענית לא במבט מסכים
ונשכבנו על מיטה......

אפילוג
עכשיו אני שוכבת לצד ירין ומסכלת על עיניו העצומות ועל פניו.
ואני מרגישה כל כך שלמה עם מה שקרה.
ואז הבנתי שכל מה שקרה מן הרגע שבו שני רצתה לדבר איתי, עד
עכשיו, היה גורל.
וידעתי שירין צדק לחלוטין, נועדנו להיות ביחד......
זה היה גורל!