הם דהרו על הסוסים שועטים אל המרחב. הרוכב והסוס נדמים עם
השקיעה כגוף אחד. כצללית מעוותת מתנשפים יחדיו ללא הפסקה, ללא
רחמים. גם היעד לא ברור . אין למשוואה הזו פתרון, הוא חושב
לעצמו בשיא המירוץ. הניצוץ באישוניו מקרין את אורו האחרון עם
דעיכת השמש והצוקים האדמדמים משחירים להם כמשתחווים לערב
העומד לבוא וללילה האכזר. עוצם הוא את עיניו ומביע משאלה
חרישית מזדהה עם האושר הרגעי. אך הביחד הקסום הזה היה נועד
להשבר. היה זה רק ענין של זמן לפריצתה של האמת ודעיכתו של
החופש, האושר הנכסף.....
והוא ניתק לפתע, בשבריר שנייה . הדמות משנה צילה לתוך השחור.
הרוכב ניתק מסוסו ומתרסק אל אדמתו. " כי מעפר באת ואל אפר
תשוב".
דממה , אבל רועשת. מחשבות שלא נפסקות אף לא לרגע. כמו בסרט
חוזרים חייו אחורנית בסחרור מטורף. בעיני רוחו מתגלים
המראות. החיים הקשים באקדמיה, הפחד שמטפטף לאט בעירנות. והנה
אהובתו מחייכת אליו ובחיקה וורדים לבנים, סוף קורס מפקדים ,
אמא מלטפת כלב משתין בצד הנגדי של הרחוב. ריח אילנות נידף
באוויר ,אפטר שייב "צאר". עיניו הירוקות משתקפות מול המראה
ודמעה
זולגת אט אט, מלטפת את פניו ומשאירה שובל רטוב של זיכרון זמני
לאומללות שנחבאת בסתר בחדרי חדרים.
דממה, אבל רועשת. והנה ילדה עומדת מתבוננת. מה לך ילדה? הוא
רוצה לשאול, אך אין מילים בפיו . איך חדרת לזכרונותי? דממה אך
חרישית. היא מחייכת חיוך קט . כמה יפה את ילדה זרה , איזה
עולם נחבא בתוך עינייך. עכשיו הוא מתחיל להבין. הוא בחיים
ועיניו פתוחות. הוא מנסה להזיז את ידיו אך לשווא, רק אצבעותיו
מנסות לגשש באטיות באדמה מחפשות אחיזה, מי לא בעצם?.
הילדה מביעה אליו מבט סקרן ומתכופפת קרוב אך לא מספיק. שפה לא
ברורה ,אנשים רצים, לבוש כפרי לא מוכר, צעקות ,דאגה ,פחד,
כאב.... פחד?, כאב? אבל גבר לא בוכה אף פעם רק בסתר בחדרי
חדרים. הילדה נעלמה. בחור שחום מחוספס מנסה להרגיע אותו בשפה
מוזרה ורחוקה כמו הבית, וזה, זה נראה רחוק מתמיד. עיניו
נעצמות לרגע והנה שוב אמא מלטפת , " לא אני לא אוותר הוא זועק
מבפנים אני אנצח את כוחות האופל". עיניים נפקחות, אין זכר
לילדה גם לא לאמא אדמה. עפה אלונקה באוויר .
הוא מסב את ראשו לפתע ולראשונה מגחך בחיוך קל שסודק את שפתיו
היבשות. דלת מתקרבת, דלת מאיימת זה יגמר ברע הוא ממלמל לעצמו,
בום והיא נפתחת. הוא מזהה חדר מיון , בית חולים , סניטר זקן
נותן בו מבט ריקני . שני רופאים מתווכחים והוא לא מבין מאום.
זעם, תתעלה על עצמך אתה מסוגל ליותר, ותרן בן זונה , אה..
כבד את אביך ואימך . יד נוגעת, מי זה? שתי עיניים מודאגות
מסתכלות על הרוכב. הוא כבר לא לבד. איש בריתו, חברו הטוב ביותר
נמצא כעת עמו. זהו רון,כבר אין סיכוי שתמות עם "פלישתים", אחיך
כאן איתך. אבל איפה אנחנו? שואל אותו הרוכב חרישית עדיין ללא
מילים.
רון, רון מהדהד קולו של חברו . כך לצערנו נוצרת סיטואציה. חבר
מביא חבר. רון הוא צורח בקול צרוד.
כנראה שגם עליו עבר לילה קשה . זה בסדר מרגיע אותו הרוכב היום
כבר לא מתים מאהבה. |
