בהירי אור וצלולי מחשבה יילכו אחריי בניי. אני הוא האל האובד
והאוהב אני היא השמש הזורחת אני היא האהבה השופעת, המוסיקה
המפעמת אני הזריחה והשקיעה אני הניוון והשמחה אני הוא המוות
הקר והברזלי אני חובק הכל בתוכי אני החתולים ואור הירח אני
הפרחים וכל אשר צומח. השעות האבודות וליבי הכואב לא ייחרתו בלב
אוהב המחר ישכיח את האתמול.
אותו קול בא אליי מההרים ומושך בי עד כאב. יש שנים של שתיקה יש
שעה של צעקה יש שעות דימדומים גוויעה למול שמיים טהורים
ומשתקים. לא זעקה זעק לא לחישה טמאה החיפוש הניצחי והקשרים
הזמן הנוזל ועירוב הקווים. כי אני האיש שידע את המוות והאור
אשר ידע את האור לא יוכל לשהות בחושך אשר צפה במוות לא יוכל
לנוח על זרו. קרני השמש אינן מחממות הנצח השחור האינסופי השקט
והמטורף החידלון והעייפות, הניוון והחולי בטירוף השקט.
"מי בוכה?" גאוותי הפצועה
"מי ממשיך ללכת ומשאיר את כבודו מאחור?" עצמיותי הבנויה
שבי לך ובכי גאוותי, התייסרי ביסורים קשים אראך בימים טובים
"מי כואב?" כואב בפרצות בחומת הנפש.
ישנן רגעים שבהם מבזיקה איזו הכרה, הדלת נפתחת ומותירה בהשהייה
של מספר שניות אפשרות לאיזו מ ו ד ע ו ת לחמוק לה משומרי הסף
"המדחיקים" והנה צפה לה ועולה מחשבה שנקלטת מוטמעת ושלאחריה
הדברים לעולם לא יחזרו להיות כמתכונתם בעבר - לעמימות החמימה
שפותחה באבולוציה הריגשית-נפשית . הדלת נסגרת הכל צף בחלל
החשוך האינסופי, ללא הכוונה וללא עזרה נדחף הלאה, חלק מהריצה
המטורפת לשומקום. בתת ההכרה כח המשיכה פועל ממטה למעלה.
השמיים אינם כחולים השמש אינה שוקעת בים אנשים טובים ואושר
אינם קבוצות חד-חד סיטריות. כרגע אתה נמצא על כדור שמרחף לו
בתנועות סיבוביות בחלל שחור- האם אתה מרגיש מחנק?

חיי הכפולים (המשולשים המרובעים...)
חיי הכפולים כשהשמש עולה והים תכלת
אך העין לא רואה
נקברתי מתחת לניירת ולחובות משימות עבודות מטלות
רק זאת עיניי רואות
ביזבוז הזמן המשווע וכילוי התאים
הזעקה המחניקה הצביעות והריקנות
ברחובות מתהלכים חנוקי צוואר בעניבות מהודקות
פרצופים אטומים מחפשים משהו שאבד ממזמן
מחייכים כשצריך ללא רגש
אנחנו אוהבים אותך- מתפקד ומחייך כשצריך
לבוש יפה מסורק מגולח ומריח טוב
ממלא את תפקידך בחברה
קם בבוקר באותה השעה
ממלא את ציפיותנו בצביעות או בבטן מתהפכת