בסמטה מאחורי הצטלבות רחוב ניי פרינקופיי,הקרויה אצל התיירים
"צלב הזהב" בטבורה של פראג ,צילי נשענה על כתפו של עופר, שולחת
ידה אל מבושיו חופנת את מה שיכולה בתוך מכנסיו כאילו מרמזת
לבאות. עופר ,שהינו כבר סב לנכד אחד, ובוודאי לא תלמיד תיכון
שוטה, לא הבין מה רוצה זו ממנו. אישה תמוהה ולא מובנת לו ,
למרות שחלק עימה כבר שנות חיים אחדות של פרק ב4 .

צילי נשענה על חלון הראווה עשוי הזכוכית של חנות המזכרות,
צלחות פורצלן מזויפות, צעצועי עץ, מפיות תחרה והכול בערבוביה
חסרת טעם, ובלבד שיכנס התייר שיתפתה ויקנה.
אולי הבירה השחורה המרירה, ששתו קודם בפאב היכן שנעימות
האקורדיון הצרוד הזכיר בתי מרזח אחרים מתקופות אפלות יותר.
הנשים הצ4כיות היפות שהיו סביבם בבית המרזח שצילי מתעקשת לקרוא
לו דווקא פאב, אולי כל אלו העלו את דמה לראשה. ולא שצילי הייתה
בדרך הטבע אישה פרועת הרגלים.

צילי מושכת אותו אל פתחה של החצר שליד חלון הראווה העמוס,
נושקת לו בתאווה שלא זכר חודשים רבים, וידיה לא סרות ממכנסיו.
אוחזות בחגורתו, שלא יחשוב להימלט, כאילו שחשב כך בכלל וכמה
קרונות בודדות בכיסו. לא כל כך יודע איך להתמצא בעיר זרה בכלל
בעיר זו , בפרט.
ידע שהיו לא מזמן בכיכר וואצלאב, והוא מאד התרשם מהאנדרטה של
יאן פלאך שהצית את עצמו ב1968, ואילו צילי אמרה לו שהוא לא
מבין דבר וחצי דבר . עופר שתק, כי אולי היא נושאת עימה
זיכרונות אחרים.

צילי רצתה לנסוע לפראג. כבר כמה שנים שהיא מדברת על הטיול הזה,
חייבת לסגור לעצמי מעגל היא אמרה לעופר. אין לי שום ברירה
אחרת.  עופר כתמיד נכנע לרצונותיה וגחמותיה, הפעם ניסה להגיד
שדווקא פראג נודפת ריח של שלילת החופש,שצילי כל כך
שונאת,והייתה מגרשת ממיטתה באמצע הלילה גברים שהיו איום לחופש
שלה.רק עופר שרד את מבחניה ונשאר ללילות ואחר כך גם בימים.

כמה נלחם עופר לזכות בליבה , ולהכניע את ריח חרדת שלילת החופש
שלה.ידע שהייתה נערה ,בת 17 עת היה האביב של פראג. ידע שהייתה
סטודנטית תוססת ומלאת תקוות לחופש שנכזבו כמו של כל בני דורה.
צילי,או כמו שנקראה בפי תלמידותיה,צילה, ואמה הקשישה בבית
האבות נודף ריח חומרי החיטוי של ריחם של קשישים ,קראה לה צ4שה
או צ4שקה וזה בימים הטובים שידעה עם מי היא משוחחת בכלל.
עופר קרא לה צילי, נשמע לו שם ישראלי כל כך קצר מתנגן, כמו
גופה הרזה , כמעט נטול החזה, ישבן מוצק ,גוף של רקדנית היה
אומר לה והיא הייתה מצחקקת כנערת תיכון ואומרת לו," מורה
להתעמלות לקשישים ,עופר, אינה בדיוק רקדנית." אבל לא תדקדק
בקטנות עם עופר, שסוף סוף מצאה מי שיחלוק עימה לילותיה הבודדים
בתל אביב.
פעם הייתה נשואה, לכמה חודשים, גילתה לעופר, אבל זה היה
מזמן,בפראג,שהייתה בת 18, לא רוצה לספר למה עזב אותה לאחר כמה
חודשי נישואין,והוא יודע שהבעל הצעיר הוא שהלך,רק אמרה לו פעם
משפט שאולי בצ4כית היה מובן יותר " עופר, לא מזדיינים בטבורה
של ההיסטוריה." ביקש הסבר ותרגום ולא קיבל,והיא לא רוצה לדון
בכך. כמו שלא רצתה לגלות את אזנו על נושאים רבים בחייה. אמרה
כי שניהם לא ילדים, עברו בחיים, ייקחו את ההווה כמו שהוא, נטול
משקעי העבר וזיכרונותיו. רק פראג הזו שנתקעה לה לסגירת מעגלי
ילדותה, העידה על אישה שבאה מהיכן שהוא ולא בעלת שורשי אוויר
כמו צמחי הפילדנדרום במסדרונות בית האבות.
כן, גם בצליל קולה ניתן היה לזהות שרידים של מבטא זר , קלושים
וכמעט לא מורגשים,אבל בנגינת קולה שמע ,שאל ולא נענה כלל.והיות
והייתה אישה נעימה לו, לא כמו אשתו הראשונה שהרחיקה ממנו את
ילדיו, והיות וגופה היה מתקפל תחתיו באהבה, הסכים לכל
שיגיונותיה , ריח החופש שביקשה וסודותיה.

סודותיה של צילי כמו סודותיה של פראג. מתחת למעטה של זהב,
מצופים ובלתי ניתנים לחדירה, גם שעמדו קודם בכיכר וואצלאב
,צילי ,בפנים רציניות מתעקשת עימו שכאן יקרא לה רק צ4שה, הוא
מביט סביבו, היא מתרגמת עבורו את השלטים ואת ההיסטוריה ,זו
הכיכר שהייתה שוק הסוסים היא אומרת, כאן חגגו האנשים את סוף
המלחמה הגדולה, שלא ידעו עוד שזו רק הראשונה במניינן של מלחמות
עולם נוראיות, כאן חגגו את יסודה של הרפובליקה הצ4כית וכאן גם
התאכזבו האנשים מצ4מברלין שמכר אותם לגרמנים בהסכם מינכן
הנוראי, "שלום של כבוד". ועופר רואה שהיא מדברת על ההיסטוריה
והיא מדקלמת את האמירות כמו לא חיה כאן כמה עשרות שנים, נטולת
חיוניות ושמחת חיים.

עופר מנסה לראות את צילי שלו, בעד סודותיה ואולי להתקרב אליה
מעט יותר, יודע שהייתה קריינית בטלוויזיה במהפכת הקטיפה,שואל
אותה שאלות ונענה במילים קצרות של הסבר, כן, גם הטנקים הרוסיים
היו כאן ב68 כמו גם הטלוויזיה הצ4כית שצילמה את ההפגנות עשרים
שנה לאחר מכן, וכמו ברומניה הפילה את המשטר הקומוניסטי עופר
מנסה לדעת, איך היה לחיות תחת משטר קומוניסטי, וצילי לא עונה
לו, רק מושכת אותו אל הסמטה מאחורי רחוב ניי פרינקופיי, ושם
מכניסה את ידיה למכנסיו.

נוטלת אותו בידיה, ומובילה אותו לחצר, צמוד לכניסה לבית, ליד
חלון הראווה, עופר אומר שעוברים ושבים רואים אותם, עכשיו צהרי
היום ובכלל, מה קרה לה.
וצילי רק שמה ידה על פיו, אומרת לו אני צ4שה בכלל, ולא
צילי,ופותחת אבזם מכנסיו, נאבקת עם כפתורי המכנס ומוציאה את
איברו הרפוי מביניהם, כל כך רפוי היה אולי מחרדה ואולי מבושה
על פומביות עיסוקיה. אבל עופר לא אומר יותר מילה, ונותן לצ4שה
לכרוע על ברכיה, רק פורש מעיל הרוח הדק שלו תחתיה. והיא בכריעה
ככה בסמטה ,לא במרחק מרחובה הראשי של עיר, מול עוברים ושבים
שעומדים ומצטברים וצופים בסקרנות מעורבת בחשק או סלידה באשה
הרזה הכורעת על ברכיה ואיברו הממאן להתאושש של בן זוגה בפיה.
אבל ליטופיה, רכות לשונה, חמימות פיה עושים את שלהם, והוא
מתאושש לקול מצהלות הקהל.
היא אומרת לו עכשיו רק תלחש את שמי, "צ4שה, צ4שה .." והוא
מציית ולוחש את שמה , הוא לוחש את שמה וחושב על מסריק, על
דובצ4ק, על יאן הוס, על החייל האמיץ שוויק ובלבד שלא להיות
מודע לאנשים שסביבם.

ברגע שהחיכוך עם לשונה הפך לבלתי ניתן יותר לשליטה, הגיע שוטר
או מישהו לבוש מדים, ראה את ההתקהלות ורצה להבין על מה ולמה.
דקות ספורות עברו עד שהקהל התפזר עופר וצ4שה, נלקחו על ידי
השוטר בטיול רגלי ארוך לתחנת המשטרה בכיכר השעון האסטרונומי.
השוטר , היה צ4כי שמן וגבוה, לא ברור איך יכול היה במשמניו
להיות שוטר כלל, ולרדוף אחרי כייסים וגנבי התיירים. שפם דקיק
מעטר את פיו, ועיניו שקועות בתוך שומנו .ריח של שום נדף ממנו
.
עופר מביט אל הבתים ומנסה להיצמד בצעדיו אל צ4שה והשוטר
שהולכים כחצי צעד לפניו, דרך בניין שעל חזיתו שלט מוזהב האומר
שכאן התגורר מוצרט וכאן הייתה הבכורה של דון ג4ובאני, ואח"כ
בית ועליו תמונת דיוקן של ליסט, עופר תוהה אם זו אכן הדרך
המועדפת להכיר את רחובות פראג בהליכה מזורזת מאחורי שוטר שמן,
מגיעים לכיכר קטנה ,וצידה קפאלת בית לחם, השוטר סוטה מדרכו
ומושך את צ4שה ועופר אחריהם לקפלה . עופר קורא בכניסה על השלט
שכאן היה מרכזה של תנועת ההוסיסטים,וגם את שעות הפתיחה. לא ממש
מבין מה הם עושים בקפלת בית לחם במרכזה של פראג, עד שהשוטר
השמן רומז באצבעו השמנה לא פחות לצ4שה ולעופר והם נכנסים לאחד
המשרדים, שנראה נטוש למדי. רק נורת חשמל מאירה בקושי רב את
החדר. למרות שצהרי יום עתה, החדר מוחשך על ידי וילונות קטיפה
אדומים כהים ונזקק למנורה כדי להאירו. במרכזו של המשרד, כיסא
ושולחן כדרכם של משרדים וספסל עץ עומד בפינת החדר.
השוטר נועל את הדלת, פושט את מעילו השחור , מניח את אקדחו ואת
אלתו על השולחן אולי להראות להם שאין להם מה לפחד ממנו ,או
ליצור אווירה של ידידותיות, ובכל זאת נשארים שניהם עומדים, לא
החליפו מילה מאז אותו מפגש עם השוטר. היא לא דיברה , והוא חשב
שעדיף שלא ישוחחו בעברית,כי מי יודע בכל זאת מדינה קומוניסטית
לשעבר.

השוטר, מרים את האלה מהשולחן ועימה מרים את שולי חולצתה של
צ4שה, היא בתנועה אינסקטיבית של אישה מורידה את החולצה ומנסה
לתחוב את שוליה למכנסיים. אבל השוטר בשלו, מרים את חולצתה עוד
פעם ושוב. לא נוגע בה בידיו, רק אלתו משמשת לו כמגן ועזר. עופר
עומד בפינה ,נבוך. מחד היא התחילה עם השעשוע המטופש הזה,אבל
כרגע הוא לא בטוח כבר שהם בתחומי המשחק , ומצד שני הוא חסר
אונים לחלוטין.
השוטר אומר כמה מילים בצ4כית ,נרגנות זועפות וצילי אומרת לו,
הוא רוצה שאני אתפשט ואני אמצוץ לך כאן ששנינו ערומים על
השולחן הזה.
עופר נדהם, ואומר לה, בואי נסתלק מכאן,הוא לא נורמאלי השוטר
שלך, וצ4שה מסבירה לו כמו לילד ,שאין להם בדיוק את הבחירה או
הברירה. אלא לעשות כרצונו של השוטר.
וכמו שהיא אומרת את הדברים, היא מורידה את חולצתה ועופר, מביט
כלא מאמין בשדיה הקטנים המוצקים המציצים מגופייתה, השוטר רומז
להסיר גם את הגופייה .
היא עומדת כאשר חלק גופה העליון חשוף כולו, בטנה השטוחה שלא
ילדה ילד מעולם, מצטמררת מקרירות החדר, גם פטמותיה מזדקרות.
תלתליה הקצרים לא יכולים לכסות את מערומיה, השוטר מורה לה
להסיר את משקפיה. היא מנסה להסביר לו שבלעדיהם אינה רואה
דבר,אבל הוא בשלו. היא פותחת רוכסן מכנסי הג4ינס שלה, מוציאה
רגל אחר השנייה, מסתבכת קצת עם נעליה ,ונותרת בתחתוני הכותנה
הלבנים שלה. השוטר כבר מלקק את שפתיו ומצביע על תחתוניה .היא
מסירה גם אותם, ומנסה בידיה לכסות על ערוותה הדלילה,אבל השוטר
מבהיר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שבכוונתו לצפות בה
במערומיה המלאים.
השוטר מורה לעופר להתיישב על השולחן, אין להם עוד ספק מה
בכוונתו עופר פותח את כפתורי מכנסיו , צילי כורעת לפניו ומוצצת
את איברו , ועל הספסל בצד, יושב השוטר , מכנסיו פתוחים והוא
מלטף את איברו , בתנועות ממושכות של אוננות מורגלת.
עומדת צילי בגרביים אפורות על ריצפת החדר במוזיאון יאן הוס
בכיכר בית לחם שבעיר פראג , ועופר לידה עלוב ונעלב
מעלבונה.יודע שלא יוכל להביט באשה יקרה זו יותר, שהשפלתה תרדוף
אותו כל ימיו וברור לו בהבזק של תודעה, שכאשר יחזרו לארץ,
יאסוף את חפציו מדירתה וישוב לשלו, כי לא מזדיינים בטבורה של
ההיסטוריה, כאשר ריח שלילת החופש באוויר