לא פעם אני מהרהרת אם ישא מישהו את דמותי לאחר מותי ויעלה אותה
פעילה ונושמת, זוהרת ומסוכנת, כפי שאני זוכרת את הילה חברתי,
שמתה.
שתיים עשרה שנים חלפו מאז ההלוויה הגשומה והסוערת וכמעט ואין
יום שהיא לא עולה במחשבותי.
את דמותה של הילה נשאתי בליבי עוד בחייה. היא חיה בבעירה
ובנהנתנות, שהיו כל כך זרים למקום שלנו, שנשא על דגלו שוויון
וחירות אך עסק בהגדרות ובסתימת פרצות נגד טבע האדם ויצרו.
מה היה סוד קסמה? קסם שגרם לי להבחין בה מיד, אפילו אם היה זה
בין מאות אנשים. עקבתי אחריה: עם מי היא משוחחת, מה היא
לובשת, כיצד היא מסורקת ומאופרת. תהיתי מה היא אומרת. גם כיום,
איני מצליחה להגדיר את תחושותי כלפיה: תערובת אובססיבית של
הערצה, קנאה ואהבה. בשלב כלשהו חשבתי שאני מכושפת. סבלתי.
הבנתי איך יכלו בימי קדם להעלות נשים על מוקד.
כשפגשתי בה לראשונה הייתה בת שבע עשרה, צעירה ממני בשנה,
נלהבת, כמו חבריה שבאו איתה לשנה לקבוץ, מוכנה לפול מעולפת
לזרועותיו של כל בן משק. התיחסתי אליה בהתנשאות מחויכת:
ההתלהבות, השאלות התמימות ששאלה, כשהיא מביטה בי מקרוב בעיניה
הגדולות בעלות הצבע המוזר - ירוק צהוב משובץ בכתמים חומים,
שהיו קבועות בפנים עגולים שסביבם רעמה של סלסולים נוצצים
חומים.
מתי בדיוק התחיל יחסי אליה להשתנות מחיבה והתנשאות אל הערצה
והתבטלות עצמית?
נדמה לי שזה התחיל בחופש בסיני. בסתיו של 1980, לאחר ששתינו
ילדנו את ילדנו הראשון, כעשר שנים לאחר שנפגשנו לראשונה.
היינו - ארבעה זוגות סביב המדורה. שיכורי עייפות אחרי יום
ארוך, שהתחיל בעשר שעות של נסיעה מפרכת בוולסווגן-דבל-קבינה
קופצני, עמוס לעייפה, מן הגליל עד לפינה הנידחת בחוף הדקלים
הנהדר של נבק, ונמשך, בנפילה ערומה וצוהלת למים הצלולים
ומנוחה הזויה בשמש, ובנית אוהלים ומטבח וארוחה והלצות ויין
וסיגריה של מריחואנה.
הילה הציעה שנשחק את משחק הבקבוק. ואנחנו נענינו בהתלהבות.
היא ניווטה את המשחק במיומנות, לתחום שיראנו ממנו ונמשכנו
אליו: "הדרך שבה אדם ניגש למין היא האינדיקטור הטוב ביותר לגבי
האופי שלו" אמרה, כשהיא יושבת ברגליים משוכלות ועיניה מתנוצצות
בהבהובים כתומים. להבדיל מרפיוננו המבוסם היא הייתה עירנית
וחדה. היא העלתה רעיונות - כל אחד נועז יותר ממשנהו. בהתחלה
נענינו בהלצה וקריאות עידוד ואחר כך כבר לא יכולנו להפסיק.
הגענו לאבוד עכבות מוחלט, כפי שקורה בהזיות הכי פרטיות. אחת
הנשים בצעה בבעלה אקט שלם מתחת לשמיכה בעדודנו ואני ביצעתי
מופע סטרפטיז נועז לקול השירה המזייפת של חברי. הילה לא
השתתפה כמעט. היא הוסיפה זרדים למדורה, שהייתה מקור האור היחיד
מלבד הכוכבים והירח שזהרו והשתקפו בים השקט. הענפים הקטנים
היבשים שזרקה לאש השמיעו נפץ, התלהטו וליבו את האש.
באותו לילה תפסה הילה חזקה על נפשי. כשהזמינה אותי למחרת היום
לשוחח איתה פרצו פעימות לב לגרוני..
לאחר שחזרנו מהחופש חשתי כאילו נעטף ראשי הילה. כל חוויה
שעברתי, כל דבר שאמרתי עברו דרכה. אמרתי דברים נועזים,
פרובוקטיביים. התלבשתי בשמלות אווריריות ללא תחתונים, הקשבתי
למוסיקה חדשה.
נמנעתי ממנה. עקפתי את ביתה וכמעט לא הגעתי לחדר האוכל. לא
שוחחתי עם איש על כך. התכחשתי לה ולרגשותיי והייתי נבוכה מאד.
בשנים הבאות המשכתי להמשך אליה ולהמנע מקרבתה. צפיתי בה מרחוק.
התנהגותה נהייתה יותר ויותר קיצונית: נהגה להסתובב בביתה
עירומה כשהחלונות פתוחים, עבדה רק כשהתחשק לה, השאירה את המזגן
פתוח כל היום בקיץ ואף הצהירה על כך בגלוי ואת התנור דלוק כל
היום בחורף. לעבודתה במטבח באה לבושה במכנס הכי קצר ובגופיה
קטנה ללא חזיה. עיקר העזתה היה בכך שלקחה לעצמה מאהבים צעירים.
שיחת היום הייתה האם בעלה יודע או לא - הרי האופניים שלה,
האדומים, היו מונחות במקום גלוי מחוץ לחדרם של מיכאל, או
רונן, במשך שעות ועם כל זה, ואולי בגלל כל זה, המשיך קסמה
להלך עלי.
באחד הלילות חלמתי שהיא תינוקת במיטת סורגים. היא קראה לי.
הייתה קטנה מאד ומעוותת. היא שלחה אלי את ידיה בתחינה ובכתה
נואשות. ידעתי בחלום שהיא הולכת למות..
על אף החלום, האמנתי שהיא רבת עוצמה ומעל הכל. גם לאחר שנולד
לה הבן המפגר וחולה הנפילה, גם בזמן ציד מכשפות שעשו לה כשלא
הסכימה להצהיר בפני ועדת הסמים שתפסיק לעשן מריחואנה. גם
כשנחלשה מן המחלה הנדירה שתקפה אותה. גם כשישבנו יחד, היא
ובעלה ואני ובעלי, בלילה לפני הטיסה לניתוח הדחוף בחו"ל,
כשרגליה הארוכות מוטלות על כסא, נפוחות. גם בהלוויה.
גם בשעה זו, שאני כותבת את הדברים, יש לי תחושה מצמררת שהיא
קוראת אותם מאחורי גבי. זה לא נראה לי בלתי סביר שהיא פתאום
תשב על הספה לידי, בשמלת הכותנה הלבנה שנהגה ללבוש
ללא-שום-דבר-מתחת, תחייך את חיוכה המקסים ותגיד "התגעגעתי. אני
כל כך שמחה בשבילך שאת סוף סוף עושה מה ש א ת רוצה בחיים.
תגידי, את ויאיר עדיין מזדיינים??"
|