מהרגע שנכנסנו אל הפאב ידעתי שטוב כבר לא יצא מזה. איזה טוב
יכול לצאת מלהיות בפאב עם דפנה ששונאת אותי עוד מכיתה ט'?
כבר שיצאתי ממשרדו של עורך דין אברמוב הייתי מדוכאת. לא הצלחתי
להשיג ללקוח שלי את מה שרצה במשא ומתן. האוויר התל-אביבי,
המזוהם באור של מנורות הניאון, העיק עלי והוסיף על דכדוכי.
רציתי לחזור לירושלים כמה שיותר מהר כשהתקרבה אלי דמות מוכרת
ולא חביבה מכיוון רחוב מונטפיורי.
בתיכון אני לא שנאתי אותה כלל: סתם בת עשירים מפונקת, דחלילית,
רזה וגבוהה עד לגיחוך, נטולת ציצים ואי-קיו מינימלי. אני,
שהייתי כל מה שהפוך, הבאתי על עצמי שנאה וקנאה כשפשוט התעלמתי
ממנה במשיכת כתפיים . נפגשנו שוב כמה שנים אחרי הצבא. בשנים
שחלפו צמחו לה פתאום זוג שדיים מרהיבים ( כנראה יד הסיליקון
הייתה בדבר). עכשיו, מש-ה"הרואין שיק" תפס ממש חזק (ערוץ
האופנה המחורבן), היא הייתה דוגמנית, עדין גבוהה ורזה, עם שיער
בהיר בשני גוונים משזכרתי,  לבושה לצייד: במיני עור שחור שחשף
למלוא אורכן את רגליה הארוכות והדקות, בחולצה בטן שקופה שגילתה
בטן שקועה, מעל חזיה שחורה שהייתה צמודה לשדיה הזקופים. לעזאזל
היא נראתה נפלא! היא עמדה מולי מקשקשת משהו על דוגמנות ביפן,
על נישואין וגירושין למיליונר מפרו והקשיבה בחיוך מבטל
לסיפוריי על לימודי משפטים וההתמחות.
לצידה, נמוך ממנה בראש, עמד בחור חמוד ביישן, עם שיער קצוץ
(הוא בדיוק השתחרר מ"תלפיות"') בנעלי התעמלות שחוקות שנראה ממש
המום מגודל המזל הטוב שירד עליו. היא הציגה לי אותו: "זה
יואב". לא הבנתי מה דפנה מצאה בו. הוא לא היה הסטייל שלה (שהוא
כסף, והרבה!) ובאותם הימים הסטארט- אפ שרק הקים עם אחיו עוד לא
גלגל את הסכומים האגדתיים שיגלגל שנתיים אחר כך (ואני כמובן
משנה את השמות כי השם שלו הוא אגדה למי שבתחום של תקשורת
אופטית). רק אחרי חודשיים כשהבחור הביישן הרשה לי לפתוח את
חגורת מכנסיו הבנתי מה מצאה היא בו. לא, לא היה לו הזין הגדול
ביותר בעולם (סליחה בנות, סליחה בנים), ולמרות שהיה לו מספיק
כדי ללכת בגאווה ערום בחדר מלתחה בלי מגבת, ראיתי (והרגשתי)
גדולים יותר. אבל היה לו הזין היפה ביותר. הוא היה סגלגל,
ומשיי, עם כיפת עטרה סימטרית, חלקה ויפיפייה, והקשת שיצר
כשהזדקר למעלה הייתה מעשה האומנות המרהיב ביותר שראיתי מעודי.
היה לו ריח של מוסק דחוס כלוא בשיער שמסביב לביצים, ואהבתי
לישון, ראשי על ירכו, רק כדי שהריח ימלא את חלומותיי. לזרע שלו
היה הטעם המלוח-מריר שיש לדמעות.. אבל לא אמשיך לדבר על יואב
כי מאז שהוא עזב, להתעשר בארה"ב, זה פשוט כואב מדי לחשוב
עליו.
מאז שיואב עזב אותה עבורי, דפנה שונאת אותי עוד יותר, וכל
החיוכים הצבועים שלה לא ישכנעו אותי אחרת.
כנראה הייתי עייפה כי פתאום מצאתי את עצמי יושבת לצידה באיזה
פאב אפלולי, שותה בכהות חושים  בזה אחר זה שני משקאות שהיא
דחפה לי ליד, שמתיקותם הסתירה כמויות בוגדניות של אלכוהול. היה
לי חשד עמום שהיא מנסה לשכר אותי ובאמת תוך דקות ספורות החל
ראשי להסתחרר. "די אני צריכה לנסוע לירושלים" אמרתי משתדלת
לדבר רהוט ככל האפשר. "רונית את לא יכולה לנהוג במצב כזה, את
שתויה לחלוטין, והכבישים רטובים," אמרה אלי בקול שניסה להישמע
הגיוני. "בואי אלי, תישני קצת ומחר תיסעי חזרה". בדרך כלל יש
לי אינסטינקטים חדים של עורכי דין ואני יודעת להריח סכנה, אבל
האלכוהול עירפל את שיפוטי ונכנעתי. "תתרחצי, ותלבשי משהו שאני
אתן לך ואז תרגישי הרבה יותר נוח," היא אמרה.  אבל אני הרגשתי
בפרוש לא נוח, רועדת מקור, ערומה בחדר האמבטיה, מעיפה מבטים
דאוגים בדלת שאי אפשר לנעול אותה. "אני שמחה שזה מתאים לך"
אומרת דפנה, מתייחסת לחולצת הטריקו הענקית הדהויה שירדה עד
ברכי, "הבגדים שלי כמובן לא יתאימו למידה שלך," (בת זונה!)
"אבל אנטואן השאיר פה איזה חולצה ישנה שלו." ועד שאני מנסה
לעכל מי זה אנטואן אני מבחינה שדפנה החליפה את בגדיה לכותונת
לילה  כחולה ממשי דק עם מחשוף מדהים ממש, שברור שאין לה שום
דבר מתחת , שהיא נועלת סנדלי עקב ושהאיפור שעל פניה חודש
לאחרונה.
אני בוהה בה בטמטום, מנסה להבין אם היא רוצה לפתות אותי, לאנוס
אותי או השד יודע מה, וחושבת איך להגיד לה בצורה הכי ברורה
שאפשר שנשים זה ממש לא הקטע שלי.  הפעמון מצלצל והיא הולכת
בעיכוס של דוגמניות לפתוח את הדלת. "אנטואן!" היא קוראת,
"שרי!", נשיקה ואחר כך כמה מילים בקול נמוך בצרפתית  וגיחוך
חנוק שלה. הם נכנסים, ידו סביב כתפיה ואצבעותיו כבר חופנות אחד
משדיה. הדבר הראשון שאני רואה זאת טבעת יהלום על הזרת, והמחשבה
הראשונה שלי היא שאנטואן הוא סרסור והם שניהם עומדים למכור
אותי כנערת ליווי. אנטואן היה מת במקום לו ידע מה חשבתי עליו
באותן חמש שניות ראשונות: הוא שמשקיע אלפי דולרים בלבוש, הוא
שבא מאחת המשפחות היהודיות הכי מכובדות ועשירות בצרפת, בוגר
החוג לפילוסופיה של הסורבון עם תואר שני במנהל עסקים מהארוורד.
ברור מפניו שהוא מופתע לראות אותי, שלא ציפה שיהיה משהו נוסף
בדירה, הוא מוציא את ידו בחופזה מכותנת המשי ומושיט אותה אלי-
"נעים מאוד," הוא אומר במבטא צרפתי מודגש, לוחץ את ידי בכף יד
שעוד הייתה חמה. וכך אנו עומדים שלושתנו: אנטואן, שהוא בערך בן
חמישים אבל נראה נהדר לגילו: שזוף, שרירי, שיערו המאפיר מוחלק
לאחור באצילות בסגנון הבי- ג'יז (הוא כנראה לא שם לב שהאיטייז
נגמרו), לובש חליפה שעולה הון כשמתחת חולצת  משי שחורה עם
צווארון סיני סגור, ידו המטופחת ( הוא עושה מניקור, הבחנתי
בבחילה) בידי, מדיף ריח אפטר- שייב יקר. "כמו שחקן מזדקן שעושה
קם- בק בסדר 'ספינת האהבה'," אני חושבת לעצמי ברשעות, הוא כל
מה שאני מתעבת בגברים (אני אוהבת אותם פראיים, פרועים, לא
מגולחים ,מריחים מזיעה). גם אני כנראה לא מוצאת חן בעיניו והוא
מעווה את אפו האצילי כשהוא מעיף בי מבט. אני לא מאשימה אותו,
אני עומדת שם פרועת שיער, בחולצת טריקו ענקית ודהויה, שמסתירה
את כל הדברים הטובים שלי: את השדיים הקטנים אבל העגולים
והמלאים כמו שני כדורי דונג לבנים וחמימים, את הקמור הרך של
הבטן ( הבטן שלי קמורה ולא קעורה) שמשתפל לאפלולית הדחוסה
שמתחת, את הישבן העגול המוצק הלבן, הכל מוסתר חוץ מרגלי, שגם
בתנאים הטובים ביותר אינם החלק הטוב שלי, ובוודאי לא כשהן
נתונות בנעלי בית צמריריות, מדובללות וישנות (מידה 43!) שדפנה
נתנה לי. שנינו מסתכלים בדפנה (הוא בתאווה ואני בתיעוב) - אלת
נקמה בלונדינית, צוהלת, מגובה 187 הסנטימטרים שלה, שדיה
המושלמים זקורים כמו פסלי הניגוח של אוניות מלחמה ויקינגיות.
היא מחייכת אלי ברשעות, נהנית בעליל לראות אותי עומדת שם
מושפלת, שתויה, אפרורית ודהויה, ליד היצור המטופח והאנין
שלידה. היא מתקרבת אליו ומשחילה בבעלות את ידה בזרועו: "דרך
אגב, שכחתי להגיד לך למסור ד"ש ליואב, הוא מתקשר אליך בכלל?
שמעתי שדווקא הולך לו מצוין באמריקה, אנטואן אפילו מתעניין
בהשקעה בחברה שלהם, בכל אופן, את נראית שיכורה לגמרי אז תלכי
לישון, לילה טוב".
היא שולחת אותי לחדרי. אני נרדמת מיד ,ומתעוררת בחושך אחרי פרק
זמן לא ידוע ולבי הולם. מה העיר אותי?
"אח, כמה זה טוב!" אני שומעת אנחה רמה מהסלון. "ששש..." אני
שומעת את קולו, "את תעירי אותה"," אבל זה כל כך טוב!" אני
שומעת את קולה ותוהה אם אנטואן מרגיש בזיוף, "כן! כן! כן! תן
לי עוד אני רוצה עוד!" היא גונחת קצובות ואני מחניקה גיחוך-
היא כנראה התאמנה עם הסרטים הלא נכונים. אני עכשיו ערה
לחלוטין, השכרות חלפה ואיתה חוסר האונים והעירפול ואני שוב
עצמי - רונית הרגילה: צלולה, חזקה וחריפה. אני מקשיבה משועשעת
לקרשנדו ההולך וגובר מחוץ לחדר ומנסה לדמיין מה הוא עושה לה
שמוציא ממנה הפקה שכזאת. האם הוא יורד לה? האם הוא כבר בפנים?
מקדימה? מאחור? מתחתיה? ואז אני שומעת אנחה שלו: שקטה, מתאפקת,
תרבותית, אבל אנחה שאין לטעות בה של גבר. אני  מיד מרגישה
התחלה של הימתחות חמימה בשיפוי בטני, יש לי חולשה לאנחות של
גברים. "תנסי להיות יותר בשקט, את תעירי אותה", הוא לוחש.
"שתקום, מה אכפת לי? אולי היא אפילו תלמד משהו," היא עונה לו
ברשעות.
זהו זה!, היא כבר מגזימה, אני זורקת מעלי את השמיכה, פותחת את
הדלת ומהדסת (בנעלי הבית הצמריריות) בהחלטיות לסלון. היא שוכבת
על הספה בפוזה שהכינה ללא ספק עבורי, רגל ארוכה ושזופה אחת
מורמת על משענת הספה, פוערת את הכוס שלה לפני. לא יאומן! היא
אפילו השאירה את נעלי העקב. אבל חייבים להודות שהיא נראית
מטריף ממש כמו בסרט כחול: ערומה, שזופה כולה, (בחורף! בלי פסי
שיזוף!), עם שדיים גדולים וזקורים, נעלי עקב, וציפורניים
ארוכות אדומות (תמיד תהיתי איך הן מזדיינות עם ציפורניים כאלה,
איך אפשר לתת עבודת יד באמת טובה או להכניס אצבע לפי הטבעת?)
אפילו האיפור שעל פניה עדיין מושלם. אני מסתכלת על הכוס שלה,
רטוב כולו (מרוק? ממיצים?) מגולח סביב סביב כשרק ציצית קטנה,
ודלילה של שיער בהיר נשארה למעלה. היא זורקת את ראשה לאחור.
"תמשיך אנטואן!" היא מצווה." כן אנטואן תמשיך", אני אומרת לו
במתיקות, "אולי אני אפילו אלמד משהו."
אנטואן המסכן נראה נבוך, כמה קשה לשמור על הפוזה של איש העולם
הגדול כשאתה כורע על ארבע לפני כוס פתוח. הוא מוצא חן בעיני
הרבה יותר עכשיו: גופו הערום בחלקו העליון שחום דק ושרירי
במפתיע לאיש בגילו (ובעצם לא רק בגילו), שערו הארוך והמאפיר
פרוע, צונח על מצחו, והריח היקר של הבושם נעטף בריחות של כוס
וזיעה. אני בוחנת את השיער השחור המקסים שעל חזהו שמתמשך בקו
דק על בטנו השטוחה ונעלם במכנסיו, וחושבת בחיבה שבלי בגדים הוא
נראה הרבה פחות אירופאי והרבה יותר צפון אפריקני. הוא מהסס
שניה ואז חוזר ומטמין את ראשו בין רגליה של דפנה. גניחותיה
מעמיקות, היא מקמרת את גבה ומזיזה מהר יותר ויותר את האגן
לעומת פיו של אנטואן, "כן! כן! כן!" היא צועקת ומטלטלת את
שיערה מצד לצד. כל הגברים (כולל אנטואן) מטומטמים! כמה קל
לעבוד עליהם, הוא לא רואה שאפילו נשימתה לא מתקצרת? היא
מתיישבת, מורידה במהירות את רגליה הבלתי נגמרות מהספה, וקמה
מיתמרת לצידי. "עכשיו רונית תורך" היא מניחה עלי יד. אנטואן
עדיין על ארבע, עיניו כבר מצועפות בתשוקה אבל לא אלי- הוא רוצה
את הכוס המגולח ואת שדי הסיליקון השזופים, לא את הסופגניה
העגלגלה, הבהירה, והרכה שעומדת לפניו בחולצה הדהויה.
אני זוכרת איך בפעם ראשונה שיואב קרא לי סופגניה נעלבתי ,אני
אומנם קצת נמוכה, עם קימורים עגולים, לבנים, ורכים. מלאה, אבל
בהחלט לא שמנמנה, אבל יואב המניאק כמו תמיד ידע איך לפייס
אותי, הוא ליקק את כל אבקת הסוכר שלי (כך הוא היה קורא לכוס
המתוק שלי ) וכשחדר אלי לחש: "אבל בפנים את מלאה בסחוג, חריף,
לוהט ומשגע". וכך הוא היה קורא לי: "סופגניה של סחוג". ועכשיו
עומד לו על ארבע הצפרדעון הצרפתי הזה, מתבונן בתשוקה ברגליים
שלא נגמרו ובכוס המגולח ומשתוקק להם ולא אלי, עם הרגליים
שהרגשתי טוב מאוד עכשיו בדיוק היכן הן נגמרות. "מה קרה? פתאום
את חוששת לשכב עם גבר של מישהי אחרת?" שואלת דפנה, " פתאום
נהיית לי צנועה? או שאולי את כבר יודעת שמה שיש לך שם לא מספיק
להחזיק אף אחד?"
אני חוששת - צריך אומץ ענקי להתפשט בחדר שבו עומדת עירומה
דוגמנית צמרת, ושבו כורע גבר שהזקפה שלו בכלל לא רוצה אותך,
אבל תסתפק בך בלית ברירה. אבל מי אמר שלסופגניה הזאת אין אומץ
(זה הסחוג שבפנים)? אני פושטת את החולצה והתחתונים ועומדת מולו
בהתרסה, ערומה. הוא מזדקף לאיטו ופותח את החגורה של מכנסיו
המחויטים, הם נופלים לרגליו יחד עם תחתוני המשי השחורים. יש לו
זקפה נהדרת: זין ארוך וחזק, זין של בחור צעיר. הוא אוחז
בזרועותיי ומשכיב אותי על הספה וגוהר מעלי. מבט אחד בפניו
מבהיר לי שהוא ממש, אבל ממש, לא מרוצה מכל המצב. הוא לא כל כך
מטומטם כמו שחשבתי (בכלל לא), הוא מרגיש מנוצל, הוא איכשהו
יודע שאני ודפנה עושות מניפולציות תחרותיות עליו, משתמשות בו
ככלי (אבל איזה כלי נפלא!) לגבי גבר אחר, והוא בכלל לא אוהב את
זה. הוא נחוש בדעתו לגמור הכי מהר שאפשר ולפרוש בכבוד. הוא
חודר אלי לאט, ולרגע חטוף אחד עיניו נפערות בהפתעה. כמו שפעם
יואב הסביר לי, כוס של סופגניה עם סחוג כמוני הוא רך, והדוק,
שונה לחלוטין מהחיק הגרום וחסר הממשות של בחורות רזות. בפנים
הוא רטוב ולוהט כמו גיהינום. אבל אנטואן הוא פרי של חמישה
דורות של תרבות צרפתית, בוגר הסורבון והארוורד- סתם כוס רטוב
ולוהט לא יכניע אותו: הוא חונק את האנחה שרוצה להתפרץ מגרונו
ומרוויח באותו הזמן את  שביב הכבוד הראשון שלי כלפיו.
אנחנו שנינו נמצאים בטקס מכאני, מלכותי, משונה. הוא שעון על
מרפקיו, זז, בשקט מופתי, פנימה והחוצה, מקפיד לשמור את גופו
רחוק ככל האפשר מהגוף שלי כאילו אינו רוצה להזדהם, ללא נגיעה
בי חוץ מבזין שלו שנכנס פנימה והחוצה כמו בוכנה, כמו שהבמאים
המטומטמים של סרטים כחולים מנחים את השחקנים לעשות. אני מביטה
בעיניו באדישות מרגיזה: "אל תטרח כל כך," אני אומרת לו בציניות
מושחזת: "אני בכל מקרה אף פעם לא גומרת בפעם הראשונה שלי עם
גבר," ( מה שנכון נכון עד היום זה לא קרה) "אבל מצד שני," אני
מוסיפה ברשעות,  "אני גם אף פעם לא מזייפת." כל גבר ישראלי היה
נענה לאתגר: ומנסה להסתער לכבוש אותי למרות הכל, אבל על אנטואן
טריקים כאלה לא עובדים. הוא מחייך אלי חיוך קטן, מרכין את ראשו
בהערכה, ואומר באבירות של סייף מנוסה (בבית ספר שלו סיף עוד
היה חלק ממערכת הלימודים): "טושה". מה לעשות, חייבים להודות
שיש לו סטייל. הוא ממשיך פנימה והחוצה קצת יותר מהר עד שהוא
גומר בדממה, ומתגלגל בשקט מעלי. "טוב, לילה טוב," אני קמה
ושנינו מרכינים ראש כמו אחרי טורניר של סייפים יריבים. "בשום
אופן לא!" דפנה זועקת, זועמת מאוכזבת, והודפת אותי חזרה על
הספה מפשקת את רגלי בפראות ומרכינה את ראשה אלי.
לרגע מפחיד אחד אני חושבת שהיא עומדת לנגוס בי, אבל לא, היא
משחקת בשיער השחור, העבות, הסבוך והרך שלי: מעבירה את ידה
כמוקסמת בתוכו שוב ושוב, שולחת לאורך גבי שדרים של עונג. אחר
כך היא פותחת בעדינות מפתיעה את השפתיים הכי רחב שאפשר ומתחילה
ללקק. היא מלקקת כמו אישה, בעדינות (אולי בכל זאת כדאי
להתעניין בהן). היא מתחילה בפתח של הכוס, מחדירה את לשונה הכי
עמוק שאפשר, ומתחילה ללקק את שולי הנרתיק סביב סביב מבפנים.
אחר כך היא יורדת עם הלשון אל החיץ שבין הכוס לפי הטבעת שם היא
מלקקת בצורה לוהטת כל כך שאני צריכה לגייס את כל כוח רצוני רק
כדי לא לסגור את רגלי עליה. היא עדין לא נגעה בדגדגן שלי. היא
מתחילה לנשוף עליו נשימות קטנות חמות כאלה ששולחות גלים צורבים
לתוך בטני ואני מרגישה ממש איך הרחם שלי מתרומם. קצה לשונה
מרפרף בעדינות הרבה ביותר על קצה דגדגני. אני פוערת את פי ואת
רגלי עוד יותר. היא מתחילה ללקק לאט לאט מסביב לדגדגן בעיגולים
הולכים וקטנים עד שהיא מגיעה אליו  ועוצרת בלשונה עליו. אני
מוציאה את האוויר שכלוא בראותי ומתחילה להתנשף כמו חיה מיוחמת.
עכשיו היא מלקקת מהר ובטרוף, ונדמה שלשונה נמצאת בבת אחת בכל
מקום: בפנים הנרתיק , בפי הטבעת , בדגדגן ואפילו בפטמות!. אני
פותחת את עיניי. אנטואן, שכבר לבש את מכנסיו, מלקק את שדי
הרכים, ממולל את הפטמות שהפכו לגלילים נוקשים בין אצבעותיו,
וחוזר למצוץ את הפטמות מהר יותר ויותר בסינכרוניזציה עם
הליקוקים המתגברים של דפנה. הוא עובר לפי. לרוק שלו יש טעם
נהדר ואני בולעת אותו ואת לשונו הכי מהר שאני יכולה. הוא מכניס
את שפתי התחתונה לפיו,דפנה מכניסה את הדגדגן לפיה ואז שניהם
מתחילים למצוץ בו זמנית! - אני חושקת את שיניי כנגד הצרחה
המתפרצת. עכשיו הם מתחלפים. אנטואן נמצא בין רגלי. הלשון שלו
שונה לחלוטין משל דפנה: לשון של גבר, יותר חזקה, יותר מחוספסת
ובוטחת, והרבה אבל הרבה יותר מנוסה (במחשבה שניה אני בכול זאת
מעדיפה גברים, ובגדול). הלשון שלו גורמת לי לוותר סופית על
הפוזה האדישה: אני כבר לא יכולה, רגלי רועדות, האנחות שלי
רכות, מעורבות בגניחות חרישיות שאיני יכולה לכלוא. אבל דווקא
הן אפקטיביות כל כך. אנטואן שוב נחלץ ממכנסיו. מי היה מאמין
שגבר בין חמישים יוכל לחזור לזקפה מהר כל כך? אני מאבדת עניין
במה שקורה בפטמותיי ומתרכזת בכוס, ואנטואן מרגיש בזה, והודף את
דפנה הצידה. מרכז העולם שלי הוא עכשיו המשולש הקדוש: שתי
אצבעות של אנטואן עמוק בתוך הכוס שלי, אצבע אחרת (אלוהים אני
מקווה שלא זאת עם טבעת היהלום!) עמוק בתוך התחת, והפה הצרפתי
המתורבת שלו מלקק אותי בפראות לא תרבותית בכלל. הוא נשכב עלי
(עכשיו עם כל הגוף) וחודר לתוכי. אני בטוחה שהוא תכנן להחליק
פנימה באיטיות אלגנטית אבל אני קלקלתי לו את הכל כשכלאתי את
מותניו בין רגלי (הנגמרות בהחלט) ומשכתי אותו אלי בכוח בבת
אחת, לעזאזל עם הטכניקות האלגנטיות, אני רוצה אותו, את כולו
עכשיו, עד הביצים ממש, בתוכי. כל פעם אחרי שהוא עולה להתרחק
ממני אני מתרוממת לקראתו ומושכת אותו אלי ברגליי המחבקות.
אנחנו מתרחקים ונפגשים שוב ושוב בחבטה, גופותינו רטובים כל כך
מזיעה שהרעש הוא כמו של בד רטוב נחבט. הוא מגביר את הקצב,
מחליק פנימה והחוצה ולמעלה ולמטה בו זמנית, ואני נועצת
ציפורניים בישבנו ובגבו (שיסביר את זה מחר למסאג'יסט שלו), אני
מתחילה לראות הבזקי אור כמו לפני התקפת מיגרנה ואני חושבת שאני
צורחת, אבל אני לא בטוחה (אחר כך אני מרגישה צרודה). המיתר
שבתחתית בטני נמתח, משתהה לרגע אחד, אותו רגע אין- סופי של
תענוג וסבל עילאי שעבורו אני חיה, ואז הוא מתחיל לפקוע בסדרה
של התכווצויות. אני גומרת לפניו. אני רואה שהוא מחכה לי - פניו
רכות, אכפתיות, ג'נטלמן מושלם, הוא מחכה לי שאגמור ראשונה. אני
נשארת שוכבת, תשושה.
הוא מלטף בעדינות את שערי הרטוב ונושק לעיני העצומות. אני
מנידה בראשי אליו: עכשיו תורו, עכשיו הוא יכול לעשות בגופי כל
מה שבא לו, לגמור בשביל עצמו בלבד, באנוכיות טהורה, בלי לדאוג
לי בכלל. הוא מתרומם על ידיו לשכיבת סמיכה, יש לו כוח, המון
כוח בקיבורות זרועותיו , הוא משאיר רק את קצה הזין שלו בתוכי
ונע פנימה והחוצה בתנועות זעירות, הכי איטיות שהוא יכול לשאת.
הוא חושק את שיניו, מנסה למשוך כמה שיותר את הרגע הקסום הזה,
את הרגע שעל הסף, לעצור, להאריך את הרגע שנראה שגם הוא חי רק
בשבילו, ואז הוא מתמוטט עלי כמו גל ענק: חובט, שואג, צורח.
באותו הרגע שהוא שאג בלי שליטה בכלל, התאהבתי בו, פשוט כך.
הוא צונח, מתנשם בכבדות. מנסה לחזור לנשום אבל נשימתו עדין
קצרה. הוא מתחיל לצחוק. "חשבתי שאת אף פעם לא גומרת בפעם
הראשונה שלך עם גבר" הוא לוחש. גם הוא צרוד. "נכון", ליטפתי את
גבו, את שיערו הלח, את פניו, את חזהו, "אבל זאת בעצם הפעם
השניה שלי אתך, בפעם השניה יש לי לפעמים איזה אורגזמה קטנטונת,
עלובה שכזאת. אבל אל תדאג," אני מחייכת אליו, "אחרי איזה שש,
שבע פעמים, כשתלמד מה אני אוהבת, אז אני באמת מתחילה לגמור- אז
מגיע הדבר האמיתי."
"ואחר כך?" הוא שואל בקול חנוק. "אחר כך, שאני לומדת מה אתה
באמת אוהב, בערך בפעם החמש-עשרה, אז גם אתה תדע מה זה באמת
לגמור."
"זאת הבטחה?" הוא לוחש לי בקול צרוד. "כן." אני עונה, ואלוהים
עדי שאני תמיד אבל תמיד מקיימת הבטחות - גם את זו קיימתי.