"חשתי תחושה של ריקנות שהייתה מוכרת לי מאז ילדותי, מאז הבנתי
שאנשים וחפצים עוזבים אותך או נעלמים יום אחד"
- פטריק מודיאנו.


אימא מתה בסוף חודש יוני. ואני חזרתי סוף-סוף הביתה, כמו שאבא
אמר כשנפגשנו והוא חיבק אותי בטרמינל של שדה התעופה, אחרי שהות
ארוכה של שש שנים במקומות רחוקים, חזרה למקום שנולדתי בו, אל
העמק.
לאורך כל הדרך משדה התעופה נשקפה מבעד לשמשת המכונית ארץ עצובה
של בנינים שכיסו את המרחב הפתוח ואיימו לכבוש כל חלקה פנויה
שעוד נותרה ומרחבים צהובים של קיץ ישראלי.
כל הדרך אבא סיפר לי על התקופה האחרונה של אימא בבית החולים,
ואיך היא לא הפסיקה לשאול עלי גם כשהייתה מטושטשת מכל התרופות
שנתנו לה לשיכוך כאבים.
בין משפט למשפט הוא שתק ובכה בכי חנוק שניסה להישאר בפנים,
ואחר המשיך וסיפר לי על השעות האחרונות, אחרי שכבר איבדה את
ההכרה.
כל אותו הזמן הזה הוא המשיך לשבת לידה וללטף בלי סוף את גופה.
גוף כחוש וחיוור ומחובר למיליון צינורות של חמצן ומזון והשד
יודע מה. הרופא בא ובדק אותה, הניח יד כבדה על כתפו ובישר לו
שהלכה למקום שאין בו יותר כאבים ואחר הסתלק והשאיר אותו לידה
לבד. להיפרד ממנה. גם אז אבא המשיך ללטף וללטף אותה כשהוא מניח
ליד ראשה, על הכרית, את ראשו, בוכה ומחבק אותה ומנשק את פניה
החיוורות.

לבסוף באו האחיות וביקשו ממנו לצאת מהחדר והוא התבונן בה פעם
אחרונה, נישק אותה שוב ואחר יצא למסדרון, עמד שם ועישן והמשיך
לבכות. האחיות ניתקו אותה מכל הצינורות, הפשיטו אותה ורחצו
אותה ואחר הניחו אותה על מיטת גלגלים שהובאה באופן מיוחד בשביל
זה וכיסו את גופה בסדין לבן. בכל אותו הזמן שטיפלו בה הוא עמד
בחוץ.
הוא המשיך לספר לי, "חשבתי עלייך, חשבתי איך להודיע לך וכל כך
דאגתי, ידעתי שאתה שם לבד ואין אף אחד אתך". מה שלא היה בדיוק
נכון. היה לי את שילה שאיתה אני חי כבר ארבע שנים, ואבא ידע את
זה טוב מאוד, ובכל זאת דאג, כי כנראה שלא יכל אחרת.

הנוף האורבני והצהוב התחלף בהדרגה, בהתחלה לגבעות החול שלאורך
קו החוף של הים ואחר לנוף כפרי. ריבועי שדות שהופרדו בשורות
ברושים, בתים קטנים עם גגות אדומים וענני צמר לבנים ששייטו מעל
בתוך שמים בהירים. שש שנים שלא נסעתי בנוף הזה ועכשיו יכולתי
לחוש בגעגוע  הגדול שכל השנים האלו היה לי אליו.
"היית חסר לנו, אתה יודע. במיוחד לאמא שלך." אבא אמר בקול שקט
תוך כדי שהביט על הכביש שלפניו.
"מה שלום אודי?" שאלתי על אחי הקטן שנשאר בבית לדאוג לכל
הדברים האחרונים שקשורים ללוויה ולאנשים שהתחילו להגיע כבר
משעות הבוקר המוקדמות.
"הוא עצוב בגלל אמא אבל הוא יתאושש בסוף". הוא השיב לי.
"איך התגעגעתי לכאן" מלמלתי לעצמי ולאבא שעיניו כבר התיבשו.
"כן, אני יודע. שלא תחשוב שהמקום הזה לא התגעגע אליך. כל-כך
הרבה זמן. למה כל-כך הרבה זמן אתה נשאר שם?. אולי הגיע הזמן
שתחזור כבר. אם לא בשביל אמא אז לפחות בשבילי" הוא אמר לי ואחר
הניח ידו על כתפי ומשך אותי אליו "התגעגעתי אליך בן" הוסיף
ואחר נישק אותי על מצחי בלי להוריד את עיניו מהכביש.
"אני לא יודע. בוא לא נדבר על זה עכשיו, אין לי כוח להתחיל עם
כל העניין שוב פעם" אמרתי  והחזרתי את עיני לכביש ואל הנוף;
הגבעות הירוקות וחורשת האורנים שכיסתה אותם, התלמים הארוכים של
אדמה כבדה, הלולים והרפתות של המושבים שחלפנו לידם והילדים
שנסעו בניהם על אופניים. הכבישים הצרים שזכרתי הפכו להיות
אוטוסטרדות רחבות שמכוניות אמריקאיות ויפניות חלפו עליהם ביעף,
את האקליפטוסים שפעם היו לאורכם הורידו, ועכשיו ניתן היה לראות
את האופק ואת שיפולי ההרים שהתרוממו ממולנו, שמאחוריהם ידעתי
היה ביתנו.
"אתה חושב שנילי תבוא?" שאלתי את אבי.
"לא טלפנתי אליה אבל אולי אודי הודיע לה. למה נזכרת בה עכשיו,
אחרי כל השנים האלה?... לא היית איתה בקשר או משהו כזה, נכון?"
הוא שאל בסוף והפנה אלי מבט משתומם.
"לא, לא הייתי איתה בקשר, אבל חשבתי בגלל שאהבה את אמא, ואתה
יודע... הרי סיפרת לי שכשהיא חלתה נילי באה אליה כמה פעמים".
"כן, אבל זה היה לפני יותר משלוש שנים, כשהמצב של אמא היה יותר
טוב".

חשבתי על נילי. אלוהים כמה זמן שלא חשבתי עליה, הרהרתי לעצמי,
ומה פתאום אני חושב עליה עכשיו. שנתיים היינו ביחד עד שהיא
זרקה אותי. אני יכול לחשוב על הזמן ההוא כעל תקופה מאושרת;
גרנו ביחד, טיילנו הרבה על האופנוע שלי, חלמנו ביחד על אותם
דברים שיהיו לנו עד שהכל נגמר בגלל המעשה המטופש שעשיתי. במשך
החודשיים הראשונים עוד עשיתי כמה נסיונות כושלים לחזור אליה,
נסיונות מתוך היאוש הכבד שקבר אותי תחתיו, אבל כלום. היא
המשיכה לדחות אותי, לפעמים אפילו בצורה משפילה ומעליבה במכוון.
בסוף החלטתי לנסוע ולא משנה לאן, רק להיות רחוק ממנה כמה
שאפשר, רק כך האמנתי שבסוף היא תרפה ותשחרר את אחיזתה ממני.
חודשיים וחצי מן הרגע שנפרדנו עליתי על מטוס וטסתי לאמריקה.
במשך שנה טיילתי בין מדינות דרום אמריקה ואחר כך המשכתי וחרשתי
את כל ארה"ב וקנדה על הארלי שקניתי מאיזה היפי מזדקן באל-פאסו,
טקסס. מאוחר יותר, בבולטימור החלפתי את הארלי, באל קאמינו
שחורה.
כך במשך שנתיים תמימות הפכתי לנווד בדרכים מאובקות, דרכים
גשומות, דרכים ליליות, דרכים שבקושי אפשר לקרוא להם דרכים, כי
היו צרות ומשובשות ועברו מעל תהומות או בתוך יער מטפס ובדרכים
סלולות ורחבות, דרכים שחלפו בתוך מרחבי שממה מדברית שמעליהם
היו שמים אדומים כמו הפתח לגהנום ודרכים שחלפו בתוך נוף כפרי
של אגמים כחולים שהשמים השתקפו בהם ושל חורש לבנה אדמדם-כתום
המכסה רכסי הרים כחלחלים ושדות תירס וחיטה צהובים שיכולים
לכסות מאה פעמים את כל שטח המדינה שלנו.
דרכים עירוניות ודרכים ודרכים לאין סוף... ובכל הדרכים האלו
הייתי לבד לבד, בלי ידידים למסע, בלי כלום. לא לקחתי איתי שום
דבר שהיה שייך לי לפני זה, לא תמונות, לא בגדים, לא ספרי שירה
שאהבתי, כלום כלום כלום.
נבראתי מחדש מתוך הדרכים האלו, מחקתי את כל הזיכרונות שלי
ובמקומם תייקתי זכרונות חדשים, של פנים ומקומות והאהבות וכל מה
שניתן להוסיף לרשימה הזאת. ישנתי במוטלים מעופשים בחלקי ארץ
נידחת, ישנתי במכונית, ישנתי ליד נהרות שדגי סלומון כחולים שחו
בהם וביערות שדובים וזאבים וכל סוגי הבריאה האחרים שוטטו בהם
בחופשיות.
ישנתי במיטות רכות עם נשים יפות שפגשתי במקומות שונים כמו
בואנוס-איירס, סאן-פאולו שם היתה לי מולאטית ארוכת רגליים וחמה
כמו מדבר סהרה, ניו-אורלינס שם פגשתי קריאולית קטנה שידעה
להתקפל כמו הנערות הגמישות האלה מהקרקס, בולטימור, ניו-יורק,
ולבסוף גם ונקובר שם פגשתי את שילה. ושילה עברה לגור איתי
בניו-יורק.

היה לי זמן עכשיו לחשוב על כל הדברים האלה, והכל בגלל נילי.
נילי שלמרות כל המרחקים של קילומטר וזמן שעברתי עדיין חשבתי
עליה, ועדיין איפה שהוא הרגשתי שלא הרפתה מלבי.

התחלנו לרדת אל תוך העמק על הכביש המתפתל, עוברים בין כרמי
ענבים ובתי האבן הלבנים של המושבה. האגם נפרש מתחתינו מנומנם
תחת כובדה של השמש ולאורך חופו יכולתי כבר להבחין בבתי המשק
הקטנים שטבלו בין גינות ירוקות ועצי צאלון, פיקוס ואזדרכת
ענקיים. כשחלפנו ליד בית הספר שלמדתי בו בילדותי חשתי ברטט
גואה של התרגשות שעבר לאורך גווי ובעיני רוחי חזרתי לימים
השאננים, לזמן התמימות הסגול ולכל חברי לכיתה אתם ברחתי לפעמים
בשעות היום החמות של הקיץ לשחות בירדן, לחרוש את שבילי השדות
על הטוסטוס שגנבנו או להתגנב לסרטי המבוגרים ביום שישי בלילה.

כולם חלפו בראשי בשורה ארוכה, אילנה היפה ששברה לכולם את הלב
ולבסוף הלכה.דווקא בשביל להכעיס. גולי השרירי שהיה טיפש כמו
נעל, דודו השמן והשתקן שתמיד נגרר אחרינו לכל מקום. אותו פגשתי
פעם במקרה בשדרה החמישית בניו-יורק, וכשסיפר לי אז שיש לו חברת
מחשבים משלו .מי היה מאמין! שירה , שבגיל 14 נישקה אותי בפעם
הראשונה עם כל הלשון והגוף אחרי שהתגנבה לילה גשום אחד לחדרי
בבית הילדים כי אמרה שהיא מפחדת לישון לבד, ועכשיו מי יודע
איפה היא. דנה שנשארה אתנו לבד אחרי שההורים שלה נהרגו בתאונת
דרכים.
וגילי , החבר הכי טוב שלי עד שהתגייסנו .לכל מקום הלכנו ביחד
וכל דבר עשינו ביחד, כמו אותה פעם שגנבנו את הטוסטוס של הלולן
ונסענו בליל חורף אחד כמו שני משוגעים בכבישים הריקים של העמק
עד שנגמר לנו הדלק והיה עלינו לסחוב אותו שני קילומטר בגשם
שוטף ואחר כך שכבנו אחר-כך חולים במשך שבוע שלם.
גילי נהרג בלבנון שנה אחרי שהתגייסנו, ליד מקום בשם נבטיה,
בהיתקלות עם מחבלים.
מחשבות על דני הרזה שהשמיע לי בפעם הראשונה את בוב דילן וקט
סטיוונס. שני ואני גולשים כל קיץ על הסיילבורד שלנו. היינו
בורחים מבית הספר לחוף מיד כשהרוח הייתה מתחילה ובדרך כלל לא
ירדנו מהגלשן עד שהייתה שוכחת לפנות ערב, בדרך כלל עם כמה
בירות וכמה הולנדיות צהובות שיער.והייתה גם הילה שברחה קיץ אחד
לאנגליה עם מתנדב ועוד אחרים שבטח שכחתי ושפעם היו חלק בלתי
נפרד מהחיים שלי ואבדו לי עם הזמן בלי להשאיר שום סימן לאן.

בירדן הזורם לאורך הכביש בצל האקליפטוסים אנשים חתרו בקיאקים,
מראם גרם לי להרגיש שפה הזמן לא חלף מעולם, שהוא נשאר עומד על
מקומו כמו דברים ישנים שמעלים אבק באיזה מחסן נטוש, הרחק מעיני
האנשים.
משהו בתוכי, כנראה היה זה הלב, התכווץ בתחושה חדה של כאב
וגעגועים. געגועים שנחתו עלי משום מקום ושאבו אותי אל תוכם.
כל הזמן הזה אבא נשאר שקט. הוא הרגיש את שחולף בי והשאיר אותי
שם, להתרגל מחדש לכל המראות האלו שהיו רחוקים ממני זמן ארוך של
נצח.

הגענו סוף-סוף הביתה ונעמדתי אחרי שנים כל-כך ארוכות שוב פעם
בחצר. הרגשתי משותק בכל גופי. אנשים באו וחיבקו אותי, הדודה
מילה שבכתה והדוד אובי המגושם שחיבק אותי בחוזקה של איכר רוסי
והוריד איזה דמעה לא נראית ואחר כך אמר "אלוהים, כבר חשבתי שלא
אראה אותך יותר בחיים שלי", והיו גם הבנות-דודות שלי שחיכו עם
מן חיוך מבויש ושאלו אותי איך אני מרגיש ואיך היתה הנסיעה
ונישקו אותי ברפרוף ואחר התרחקו. כל הזמן הזה אודי עמד רחוק
ממני, במרפסת, כובע מצחייה מוכתם מסתיר את עיניו והסתכל עלי
במבט עצוב, מחכה שכל האנשים יפנו את המרחב לידי כדי שיוכל לגשת
אלי ולהגיד לי "טוב לראות אותך שוב". ככה סתם, בלי שום רגש,
באדישות גמורה שקיפלה בתוכה, כנראה כמו שחשבתי, הרבה כעס ועוד
כעס על כך שמעולם לא באתי לראות אותה, גם כשכבר גססה ועמדה
למות. אולי כעס גם מפני שידע שאותי היא אהבה יותר מכולם, למרות
כל מה שעשיתי להם כשהסתלקתי לשנים כל-כך ארוכות ולא באתי לראות
אותה.

בדרך לבית הקברות אודי לא דיבר ורק כשנעמדנו ליד הקבר הוא חיבק
אותי ובכה בכי יבש וחרישי. התחבקנו שלושתנו, אני, אודי ואבא
שבכה ונראה כמי שרוצה להשליך את עצמו על הארון בו שכבה אימא
כשהורידו אותו אל תוך הבור.
אני נותרתי ללא דמעות, ומדי פעם הבטתי אל השמים שהיו ערומים
וכחולים ועל פניהם של האנשים שעמדו מסביב לקבר, כל מיני זקנים
מהמשק שפעם היו רודפים אחרי ומקללים אותי ברוסית ופולנית על
הדברים שעשיתי להם ועכשיו נראו כמושים וגיבנים כמו עמודים
שקימטו אותם והשליכו באיזה שדה נטוש.
לאחר שהרב סיים את תפילתו, אנשים באו לתלולית והניחו עליה תוך
בכי חנוק פרחים, עמדו והביטו לרגע ואחר התפזרו בשתיקה.
אבא ואודי ושאר המשפחה חזרו הביתה ובכלל לא שמו לב שנשארתי
עומד לבד ליד הברוש. ניגשתי לתלולית העפר שהיתה מכוסה בפרחים
על גבי פרחים, התכופפתי אליה ונשארתי לשבת שם, מתבונן עליה
בשתיקה, מדי פעם הרמתי שוב את עיני לשמים האילמים שלא ריחמו
היום על אף אחד ואחר החזרתי אותם לשמה של אימי שנכתב על פיסת
קרטון מחוברת למקל עץ קטן. לראשונה הרגשתי ברטיבות בעיני,
דמעות חמות שהחליקו ונשרו על מכנסי. כאב גדול תקף אותי, כאילו
עשרה אנשים ירדו על גופי במקלות, מכים אותי ללא רחמים, כשהבנתי
שזה אמיתי, שאמא שלי מתה. "מתה" אמרתי מנסה לתפוש את המילים
ואת משמעותן, "מתה, מתה, מתה, מתה" חזרתי עליהם שוב ושוב כדי
להיות בטוח באמיתות המוות של אימי, במשמעות הדבר שהן מקפלות
בתוכן, שלעולם, לעולם לא אראה אותה שוב בחיים האלה ואולי גם
בחיים אחרים, אם בכלל ישנם כאלה. לעולם לא תהייה לי אפשרות כמו
שהיתה לי עד לפני יומים, לבוא ולהיפרד ממנה, אפילו רק בשביל
לשבת לידה וללטף את היד הרזה ולבקש ממנה סליחה.

שעה ארוכה ישבתי שם בלי להבחין בצללי הערב שהתפשטו על האדמה
הדוממת. אודי, שהבחין שאינני בבית, חזר לבית הקברות. הוא בא
מאחורי בשקט ונעמד מעלי, יושב שם על האדמה. הוא הקים אותי ולקח
אותי הביתה. בדרך דיברנו והרגשתי שהכעס שהיה בו קודם נמוג
והתחלף בהבנה אחרת. הוא שאל אותי אם אני חושב להישאר הפעם.
אמרתי לו שאני לא יודע, כיוון ששם יש לי כבר חיים שאני לא יכול
פשוט לקום וללכת מהם. סיפרתי לו על שילה ושבסתיו אנחנו חושבים
להתחתן. הוא שאל אותי עליה. איך היא ואם אנחנו אוהבים באמת.
אמרתי לו שאני חושב שכן, כי אחרת לא היינו נשארים ארבע שנים
ביחד ועוד חושבים להתחתן. אחרי רגע שאל אותי אם היא גרמה לי
לשכוח את נילי.
"למה אתה חושב עליה פתאום?" שאלתי אותו "מה שהיה בנינו היה
לפני שש שנים ונגמר". הוא לא ידע מה להגיד אז פשוט אמר :"היא
הגיעה לפני כמה דקות. אמרתי לה שאתה כאן. היא מחכה בבית".
"נילי?!" שאלתי אותו.
הוא אמר לי שכן, שהיא באה ישר הביתה מפני שאיחרה ללוויה.
"היא נראית בכלל לא רע" הוא אמר ודחף מרפק לבטני "אם תראה אותה
תשכח מהר את שילה.".
אמרתי לו שאין  סיכוי בעולם שזה יקרה. הוא שוב פלט צחוק חנוק
ואמר: "אני לא אמרתי כלום אבל כדאי  שתשים לב מה אתה עושה. שלא
תיפול שוב פעם.".
"אין סיכוי אתה לא מבין. מה שהיה בנינו ניגמר, מחקתי אותה
ממני. לא נשאר כלום" אמרתי.
אודי המשיך ללכת לידי בשתיקה ורק כשכבר היינו במרחק ממנו ראו
את הבית והחצר הוא תפש שוב בידי ואמר לי "אני מקווה שאתה באמת
מתכוון למה שאמרת". שתקתי ולא הוספתי דבר עד שהגענו הביתה.
יכולתי להרגיש את החרדה שתקפה אותי כשחשבתי שאראה אותה שוב
אחרי שש שנים. פחדתי שזה יעורר בתוכי רוחות רפאים ישנות. חששתי
שלא נדע מה להגיד זה לזו או שנבחין שהזמן הפך אותנו לזרים.

בחצר הבית ישבו האנשים ליד שולחנות פלסטיק שהונחו תחת עץ
הצאלון, שתפרחת אדומה כיסתה את ענפיו, ודיברו בניהם בשקט.
הדודה מילה ואבא דיברו בניהם בנגיעות ידיים, הבנות דודות שישבו
בפינה מרוחקת, העיפו בי מבט מהיר כשבאתי ואחר חזרו להתלחש
בניהן, והדוד אובי שעישן וטלטל את ידיו לכל הכיוונים בהתרגשות
כשדיבר על ענייני פוליטיקה עם כמה אנשים שלא נראו מי יודע
קשובים לו. אנשים אחרים ששכחתי את שמותיהם ישבו אף הם ליד
השולחנות ודיברו בניהם בשקט על דברים שהיו זרים לי.
"איפה היא?" שאלתי את אודי, כשלא ראיתי אותה בין כל האנשים.
"היא בתוך הבית" אמר לי ואחר נפרד ממני והלך לשבת ליד אבא.
הדודה מילה עוד הספיקה לקרוא לי שאשב איתם לפני שפתחתי את הדלת
אבל אבא אמר לה מיד שתניח לי, שיהיה לה עוד זמן ...דבר איתי
אחר כך. ומאחרי גבי, כשכבר נכנסתי אל תוך הבית יכולתי עוד
לשמוע אותה אומרת לי "אני מחכה לך. יש לי הרבה שאלות לשאול
אותך...".
סוף דבריה נשארו מאחרי הדלת, אחרי שסגרתי אותה.

נילי ישבה על הספה בחדר הגדול ליד תמונה של אימי שהיתה מונחת
על השולחן. היא קמה אלי כשנכנסתי ויכולתי לחוש מיד במבוכה
שעמדה בנינו.
היא הייתה יפה, שערה הצהוב היה בהיר ורך ובעיניה הייתה אדמומית
של בכי קודם. לא הייתי בטוח אם בגללי או בגלל מותה של אימי.
היא עמדה מולי לרגע קפוא והתבוננה עלי ושנינו שתקנו, כאילו
אבדו לנו כל המילים. היא לבשה ג'ינס דהוי וגופיה שחורה שהבליטה
את שדייה הקטנות מתחת. גופה היה יותר, כך היה נדמה לי
כשהתבוננתי בה באותם רגעים, נשי, מעוגל באגן ירכיה  אך עדיין
היו לה מותניים צרות ורגליים ארוכות שפעם נישקתי בלי סוף.
כדי לסלק את המבוכה אמרתי לה שהיא נראית יופי. היא חייכה. זה
הספיק בשביל שתיגש אלי ותחבק אותי. ריח הבושם שלה השליך אותי
לשבריר שניה הרחק מהמקום בו עמדנו אל לילות אהבה סהרורים ומלאי
תשוקה שידענו בזמן כשהיינו ביחד. עמדנו כך כמה שניות, מפשירים
את המבוכה ואחר היא הרפתה ממני והמשיכה לעמוד ממרחק כמה
סנטימטרים, מנסה לקלוט את השינויים שהביאו לי השנים.
לא אמרתי כלום, משום מה השקט הרגעי הזה אקל עלי לחזור לעצמי
ולהתנתק ממשקל העבר שאיים בתחילה לגרום לקריסה  רגשית מוחלטת
בתוכי. עמדנו שוב באותו החדר ולמרות מרחק השנים לא הרגשתי זר
כמו שחששתי שיקרה.
השתננו עם הזמן, התרחשו דברים בחייו של כל אחד ולמרות זאת
משהו מהרגש הישן עלה ומחק את הכל.
"מה שלומך?" היא שאלה בסוף ואחר המשיכה באותה נימה שקטה "גם
אתה נראה יופי, לא השתנת בכלל, חוץ מהשיער... יפה לך ככה ארוך"
ותוך כדי נגעה בו, מעבירה בו את אצבעותיה. "עבר הרבה זמן ...
הרבה זמן, אבל אני לא יודעת, אני מרגישה עכשיו כאילו זה קרה רק
אתמול..."
"מה קרה?" שאלתי מיד.
"הזמן הזה... אתה יודע על מה אני מדברת... הזמן שהיינו ביחד עד
ששכבת עם המפגרת ההיא, אני עוד לא יכולה להגיד את השם שלה
אפילו..."
"... אני שכחתי ממנה לגמרי, אולי הגיע הזמן שגם את תשכחי
סוף-סוף" אמרתי לה והלכתי להתיישב על הספה.
היא התיישבה לידי ושמה יד על הברך שלי ובמבט שלה הייתה
ערפילית.
"...הרבה זמן נילי, הרבה זמן עבר" אמרתי ופלטתי אנחה מתוכי
"ומה קרה אתך בכל הזמן הזה?"
"איתי?" היא שאלה, מתנתקת מהערפילית שאפפה אותה "אה שום דבר
מיוחד, אתה יודע, לא?"
"לא, אני לא יודע תספרי לי"

היא השתחררה מהמבוכה והתחילה לספר על עצמה, אבל בלי יותר מדי
התרגשות.
"לימודים באוניברסיטה, מה שסיפרתי לך שאני מתכוונת ללמוד
כשעוד היינו ביחד, חינוך מיוחד. גרתי בירושלים במשך שלוש שנים
בדירת שני חדרים נחמדה שהשקיפה על עמק המצלבה. ולפעמים הייתי
חושבת עליך, איפה אתה נמצא עכשיו וכמה נחמד היה יכול להיות אם
היית חוזר ובא לגור איתי... אבל זהו, אלו היו רק מחשבות".
היא נאנחה והסתכלה עלי, מנסה לראות איך אני מגיב לדברים
האחרונים שאמרה, וכשראתה שאני ממשיך לשבת בשקט המשיכה
"בהתחלה שאלתי את ההורים שלך אבל הם אמרו שאין לך כתובת, שאתה
כל הזמן עובר ממקום למקום והקשר היחידי אתך הוא כשאתה מטלפן
אליהם לפעמים...".
"כן, זה נכון" אמרתי וגם "...הייתי בטוח שתשכחי ממני לגמרי.
היה קשה לי להאמין אז שעוד תמשיכי לחשוב עלי או תרצי שאחזור
אחרי שזרקת אותי. אבל בכל אופן עכשיו טוב לדעת שזה לא היה
כל-כך נכון".
"בטח שזה לא נכון. אני לא יודעת אם אמא שלך סיפרה לך או אבא
שלך, אבל הייתי באה אליה הרבה בהתחלה, כשהיא עוד שכבה בבית,
והיינו מדברות עליך ו... תגיד לי למה לא באת לראות אותה בכל
הזמן הזה. אתה יודע כמה היא אהבה אותך, חשבה עליך והתגעגעה
אליך, וכמה שכל זה היה קשה לה. היא הייתה מבקשת ממני ללכת כדי
שלא אראה אותה בוכה... ואתה ידעת, נכון?. אז למה לא באת...
אה... למה? אני לא מסוגלת להבין את זה".
"הו, אל תתחילי איתי גם את עכשיו" אמרתי לה ונשענתי לאחור
"פשוט לא באתי וזהו".

היא הביטה בי, אחר משכה את ידה שהייתה מונחת על ברכי בחזרה
וביקשה סליחה על מה שאמרה. שנינו שתקנו לרגע ואז היא פנתה אלי
שוב, חייכה מן חיוך ביישני ואמרה :
"כמה טוב לשבת כך שוב פעם אחרי כל-כך הרבה שנים. אני ואתה ביחד
ולדבר. ורק חבל שזה קרה ככה, שאם לא מי יודע, אולי זה אף פעם
לא היה קורה". ואז היא התחילה לשאול אותי על כל השנים ומה קרה
איתי לאורכן. אני שאלתי אותה אם זה באמת מעניין אותה או שסתם
היא שואלת והיא אמרה לי שכן. חזרתי להתיישב לידה וסיפרתי לה
בקצרה על הנסיעות שלי ועל המקומות שהגעתי אליהם; ימת טיטיקה
בפרו, שגרתי לידה תקופה בבקתת עץ ודגתי עם אינדיאנים אמיתיים,
על המאצ'ו-פיצ'ו המדהים בשעת בוקר מוקדמת, על הקרנבל בבאייה
שנמשך יום ולילה במשך כמה ימים ארוכים של טרוף חושים מוחלט ועל
שיט שנמשך שלושה שבועות בתוך קאנו צר על האמזונאס, על הטיפוס
על האוחוס דל-סאלדו שעל גבול צ'ילה-ארגנטינה ואיך כמעט נגמרו
לי שם החיים כשנלכדתי בתוך סופת שלג, ועל הקרחונים הענקיים
בתיירה דל-פוגו, בסוף העולם, מקום בו השמים נפגשים עם
האוקיינוס.
היא הקשיבה בדממה ובמבט משתאה, מרותקת לסיפורים ומדי פעם היתה
פולטת דברים כמו "יאוו, איזה מדהים. ואיך לא פחדת..." או
"קראתי על זה פעם באיזה עיתון... זה באמת ככה..." או "אמאל'ה"
ותוך כדי שמה יד על הפה או נגעה בי בפרק היד ולפעמים היתה
מצחקקת, במיוחד כשסיפרתי לה על ההיפי הזקן שקניתי ממנו את
הארלי באל-פאסו ועל הדוב שרדף אחרי באלסקה או על איך שהזיתי
במשך שלושה ימים אחרי שעישנתי עם איזה אינדיאני זקן במקסיקו
מקטרת של פיוטה.

בסוף, לאחר שהשתחררה גם מביישנותה, שאלה אם הייתה לי משהי בכל
הזמן הזה. שמתי לב איך כל גופה התקשח והחיוך נמחק מפניה
כשסיפרתי לה על שילה ועל זה שאנחנו חושבים להתחתן בסתיו. גם
היא כמו אודי שאלה אותי איך היא ואם היא יפה ומה היא עושה
ומליון שאלות אחרות. סיפרתי לה הכל, לא הסתרתי כלום. סיפרתי לה
ששילה יפה, שיש לה שער אדמוני ארוך, שהיא ממשפחה קנוקית, אבא
שלה צרפתי ואימא שלה אינדיאנית אמיתית. סיפרתי לה שהיא למדה
ספרות אמריקאית בבארקלי לפני שנפגשנו והיום היא עובדת בהוצאת
ספרים קטנה במנהטן ושדי טוב לנו ביחד.
הרגשתי שהיא מקנאה ובהיחבא אפילו חשתי מן סיפוק אוילי ולא
מובן על כך, כי איפה שהוא בתוך תוכי הרי עוד אהבתי אותה למרות
שלא אמרתי לה.

אבא נכנס ושאל את נילי מה שלומה, היא קמה אליו והם התחבקו ואחר
הוא אמר לה כמה טוב לו לראות אותה ומעל כתפה הסתכל עלי כשקמתי,
ובסוף אמר לנו שישאיר אותנו לבד בשביל לדבר, שרק בא להביא עוד
קפה וכוסות לאנשים שבחצר ואחר פנה, הלך למטבח וכעבור דקה יצא
כשהכוסות והקפה בשני ידיו.

האנשים כבר התחילו להתפזר לבתיהם עד שרק הדודה מילה, הדוד אובי
שהמשיך לדבר עם אבא בטלטולי ידים על ענייני הפוליטיקה בלי
להראות שום סימני התעייפות ואודי שישב על הדשא בחצר עם שתיים
מהבנות דודות דיבר איתן בקול שקט.

הלכנו למטבח, הרתחתי מים לקפה והיא עמדה כל הזמן לידי בשקט
והביטה בי. שאלתי אותה אם יש לה מישהו, אבל היא לא הקשיבה או
שלא הייתה מעונינת והפנתה את מבטה ובהתה מבעד לחלון על האנשים
שישבו בחצר ואחר רגע אמרה שוב בקול חולמני שהיא עדיין לא
מאמינה שהיא שוב פה יחד איתי.
בחוץ כבר החשיך לגמרי ורוח ערב נשבה בין ענפי הצאלון והשירה
גשם של תפרחת אדומה. היה ערב יפה ולא חשתי עצוב לגמרי, למרות
שהיה עלי להרגיש ככה. הרגשתי במן שלווה גדולה שנשבה אל תוכי
ששבתי הביתה. אמרתי לה שנלך לשבת, לקחתי את כוסות הקפה והלכתי
כשהיא פוסעת אחרי לשולחן בפינת האוכל.
נילי התבוננה בי מעל הספל שהחזיקה בין כפות ידיה, מדי פעם
לגמה ממנו וחייכה אלי את החיוך היפה שלה, חיוך שהיה שייך רק לה
וידע לשבור לבבות כמו שלי.
"מתי אתה נוסע בחזרה?" היא שאלה לבסוף, עדיין מתחמקת מהשאלה
הקודמת שלי.
"עוד לא החלטתי", אמרתי לה בכנות "אולי אני אשאר פה חודש בשביל
אבא אבל אז אני חייב לחזור כי יש לי כל מיני התחייבויות
בעבודה.
"איזה עבודה?" היא שאלה והניחה את הספל על השולחן.
"קבלן צבע" השבתי לה "קשה להאמין, נכון?".
"למה קשה להאמין, זה מה שאתה בחרת וזהו".
"כן אבל את יודעת... את זוכרת שכל הזמן דיברתי אתך על זה שאני
רוצה להיות שחקן או לפחות לעבוד בתאטרון ואפילו חשבתי להרשם פה
בארץ ללימודי משחק. אבל אז בדיוק נסעתי והכל נמחק" אמרתי בעצב
קל.
"אולי פעם. אולי אם תחליט בסוף לחזור לארץ".
"אולי... מי יודע מה יהיה!" אמרתי לה ושקעתי בהרהורים על כך.
אם הייתי רוצה לחזור מתי שהוא ומה יהיה עלי ועל שילה? היא אמרה
שהיא לא מוכנה לגור בשום מקום אחר, ולי אכפת רק שלא נפרד בגלל
דברים כאלה, לא עכשיו ולא אף פעם.
"ומה אתך? לא השבת לי על מה ששאלתי אותך" אמרתי לה.
"איזה שאלה?" היא תמהה.
"אם יש לך מישהו?"
היא בהתה בי, הנמיכה את מבטה אל השולחן ואחרי רגע שוב החזירה
אותו אלי.
"אני גרושה ויש לי ילדה" היא זרקה לעברי.
"מה?" פלטתי בתדהמה. זה נפל עלי כבד בלי שהיא תבחין בכך
"מתי... מתי הספקת?" שאלתי אותה בחזרה ובקולי היתה נימה של
בלבול. "איך לא ידעתי מזה... אף אחד לא סיפר לי".
"אה , מילא" היא זרקה בסתמיות "בכל אופן זה לא היה משהו, רק
נסיון כושל... זה אפילו לא נמשך יותר משנתיים".
"אבל מתי נילי ועם מי?..." שאלתי אותה תוך ששלפתי סגריה,
הדלקתי ושאפתי עמוק, מנסה לשים את כל הדברים שסיפרה לי עכשיו
במקום ברור בתוך מחשבותי.
"לפני שנה התגרשנו ו... איזה מישהו שפגשתי כשגרתי בירושלים
ושאני מתחרטת על היום שזה בכלל קרה".
"למה, מה הוא עשה לך?" תמהתי, מתבונן בה בקשב, במיוחד בעיניה
שהוסיפו להיות מונמכות מתחת עפעפיה אל מפת השולחן.
"הוא לא עשה כלום, זאת הבעיה. רק על עצמו הוא חשב כל הזמן. לא
היה איכפת לו מכלום, כאילו אנחנו לא קיימות בחיים שלו...
אבל... אבל לא מתחשק לי לדבר עליו. לא עכשיו ולא אף-פעם... זה
משעמם וזה דברים שאני שונאת לדבר עליהם"
"או.קיי" אמרתי ואיפרתי לתוך המאפרה שהיתה מונחת לידי "ומה
קורה אתך עכשיו?"
"עכשיו אני גרה עם הילדה בדירה קטנה שמצאנו לא מזמן בתל-אביב,
לא רחוק מהכיכר. אתה זוכר את החנות פרחים והבית קפה.. זה שתמיד
היינו יושבים בו כשנסענו לתל-אביב, ואת חנות הספרים , החנות
שקנית לי את ספר השירים של יהודה עמיחי, זה שתמיד אהבת לקרוא
לי ממנו כשהיינו שוכבים בלילה על המיטה, ואיך אהבת שם את השיר
ההוא, איך קוראים לו, שכחתי...".
"... שיר ערש 1957", אליו את מתכוונת..." אמרתי, וחייכתי
בסיפוק שזכרתי את השם.
"כן, בדיוק, אליו התכוונתי. אז זהו, שם אני גרה עם הילדה,
קוראים לה קאמי והיום היא כבר בת שנתיים. היא כל כך חמודה
שהיית מתאהב בה מיד אם היית רואה אותה". סוף סוף היא גם חייכה
כשדברה עליה, אבל אולי גם בגלל הדברים הקטנים האלו מהעבר
שפתאום היא נזכרה בהם, כשדברה על תל-אביב ועל הבית שהיא גרה בו
עכשיו עם הילדה, שהיו כמו משב רוח קליל שפיזר את כל ענני הדאגה
מהשנים הקשות שהיו לה.
"ומה אתה עכשיו... איפה שמת אותה?"
"אצל חברה".
"ההה..." המהמתי ולא כל כך ידעתי מה להוסיף.
נילי התבוננה בי ושוב חייכה ואמרה :"איך נזכרתי עכשיו בכל זה,
בבית הקפה של הפולניה הזקנה. אתה יודע שהוא עוד קיים, אני
אפילו הלכתי לשבת שם איזה פעמיים. את החנות ספרים סגרו מזמן.
לפעמים כשאני עוברת שם ליד אני נזכרת בימים המשוגעים האלו
כשהיינו ביחד, את כל הנסיעות על האופנוע שלך בשבת בבוקר לחוף
אכזיב והמקומות ההם שלקחת אותי אלהם; הגלריות בצפת, איך
הסתובבנו בסמטאות הצרות וירד עלינו גשם, ובסוף נכנסנו לגלריה
של הזקן ההוא שרצה שאני אדגמן בשבילו בערום ואיך זה הצחיק
אותנו. אחר כך הוא גם הרתיח לנו מים לקפה ונתן לנו מגבות לנגב
את הפנים והשער. וכשלקחת אותי לעין כרם בואדי דרך הבוסתנים
וישבנו על חומת האבן שליד המנזר ובדיוק השמש שקעה וצבעה את כל
הנוף שנפרש עד האופק בכתום חזק. אתה זוכר?! אחרי שהחשיך הלכנו
לאכול במקום ההוא שקראו לו 'תל-אביב' וכמה צחקנו על זה, ועל כך
שזה היה בדיוק בערב הפתיחה שלהם ואנחנו היינו היחידים שהגיעו
לשם. מלבד המוזר ההוא שישב לא רחוק מאתנו והסתכל עלינו כל הזמן
במבט מפחיד, שחשבנו בהתחלה שהוא ערבי עד שבסוף הוא פנה אלינו
בעברית וסיפר שקוראים לו בכלל יהודה, אתה זוכר אותו?..." היא
שאלה בהתרגשות.
"כן, בטח שאני זוכר אותו..." אמרתי.
היא המשיכה, מסיעה את הימים הרחוקים מתוך שכחתם אל השולחן
כאילו באמת נוכל לחיות אותם שוב
"כשהלכנו לראות את אהוד בנאי בצוותא ואחר כך כל החורף לא
הפסקנו להקשיב לו, ו'החיים כמשל' של פנחס שדה שהקראת לי ממנו.
אהבתי במיוחד את 'שירת ירושלים החדשה', וכשנסענו בטרמפים לים
המלח בסוף החורף ונשארנו לישון על החוף בשק שינה. ומה עשינו כל
הלילה בתוכו" ופניה הסמיקו קלות כשסיפרה את זה  
".וכשהיית מחמם ערמונים ומביא לי למיטה. איך הם היו נופלים לי
מהידיים בגלל החום ואתה היית צוחק עלי. והסרטים הישנים שהלכנו
לראות בסינמטק. תמיד התלוננת שהם משעממים אותך והיית נירדם,
והכל... כל מה שנגמר"
היא סיימה בעצב, כמו מישהו שמתגעגע לחלום הלילה שלו.
"אבל למה נזכרת בזה עכשיו... זה כל כך רחוק..." אמרתי, "זה
נגמר, די..."

הדודה מילה נכנסה ואחריה הבנות דודות ובידן הכוסות המלוכלכות,
שלקחו אותם למטבח ושטפו אותם. ומישהו בחוץ אמר שכבר מאוחר,
וכנראה באותו רגע קם ללכת. ואחר כך גם הדוד אובי נכנס ובא
להתיישב לידנו, הניח את ידו הכבדה על כתפי ואמר שוב "ואני כבר
חשבתי שלא אראה אותך יותר בחיים שלי", משפט שגם בימים הבאים
הוא שב וחזר עליו כמה וכמה פעמים נוספות, עד שבקשתי ממנו
שיפסיק לפני שאני אסתלק כל כך רחוק שהוא באמת לא יראה אותי
יותר בחיים שלו, וזה העליב אותו. אחר הוא שאל את נילי למה כל
כך הרבה זמן לא ראו אותה ומה שלומה, ואז בלי לחכות לתשובה קם
והלך למטבח ומילא לו כוס מים מהברז ושתה השתעל וחרחר, התלונן
על הסיגריות שהורגות אותו ואיך הוא חייב להפסיק איתם כי הוא
כבר לא ילד ואחר יצא בחזרה לחצר, ישב עם אבא ועישן סגריה, שוכח
איך התלונן רק לפני שניה.

נילי קמה ואמרה שכבר מאוחר והיא חייבת לחזור לתל-אביב כי מחר
היא עובדת, ואחר הוסיפה ושאלה אותי אם יש סיכוי שנתראה שוב
במשך הזמן שאני פה.
"אולי תבוא לתל-אביב ונוכל שוב פעם אחרי כל השנים האלה ללכת
לשבת בבית קפה של הפולניה או סתם לטייל ברחובות כמו שפעם אהבנו
לעשות. או שאולי נרד לחוף הים ונשב ונדבר. מה אתה אומר? יש עוד
הרבה דברים שאני רוצה לשאול אותך ולספר.".
קמתי ואמרתי לה שאני לא יודע. היא שתקה ואחרי שחשבה לרגע אמרה

"אם תרצה להישאר יותר מיום אחד לא תהיה שום בעיה, יש לי ספה די
נוחה בחדר השני ותוכל לישון עליה".
הסתכלנו זה על זו ונדמה לי שידענו שלמרות השיחה בנינו וכל ימי
העבר שניסינו שוב לגעת בהם, זה לא יקרה.  בכל זאת אמרתי לה
שאני אעבור קוד... את השבעה ואחר כך אחשוב על כל הדברים האלה.




וזה לא קרה.
מלבד שיחת טלפון נוספת שהיתה ביננו שבוע אחר כך. לא נסעתי
לתל-אביב וגם לא נפגשתי איתה שוב עד לנסיעתי חזרה לניו יורק,
כעבור חודש.
בתוך תוכי ידעתי שזה נגמר וכל מה שננסה לעשות רק יקלקל את מה
שהיה.

יצאנו והתחבקנו ליד הדלת, חיבוק ארוך שניסה לקחת עוד קצת זמן
מהזמן שכבר נגמר. נילי ניגשה ונפרדה גם מאבי ומאודי, העיפה
לכיווני מבט אחרון ואחר חזרה ושוב חיבקה אותי, לחשה לי על
האוזן שהיא ממתינה לטלפון ממני, נישקה אותי פעם אחרונה ואחר
הלכה על השביל שכבר החשיך. נשארתי לעמוד ולהתבונן אחריה מתרחקת
לאורך השביל, חוזרת אל חייה הבלתי מסופקים, עם העבודה
בגן-הילדים והמאהבים שהופיעו מדי פעם להשכיח לכמה ימים את
הבדידות, וגידול הילדה שמלבד אושר גרם לה לא פעם קושי. עוד
הייתי חושב עליה לפעמים אבל עם השנים שעברו גם זה חדל לבוא עד
שהיא נשכחה ממני כמעט לגמרי.

באותו לילה, אחרי שכולם הלכו לישון נשארתי לשבת במרפסת לבד.
הרגשתי באופן מוזר שאימי באה והתיישבה לידי, מתבוננת בי במבטה
הסלחני. הוצאתי סיגריה והנחתי אותה תלויה בין שפתי . היא ביקשה
שלא אעשן כי היא לא אוהבת את זה, את העשן וכל הריח שנדבק
אחר-כך לבגדים. הותרתי את הסיגריה שמוטה ככה מבין שפתי מבלי
להדליק אותה.
אמי הניחה יד קלה על ראשי וליטפה אותו בתנועות רכות של אהבה
ותוך כדי לחשה לי שהתגעגעה אלי ושאלה אותי בעצב מסוים למה לא
באתי לראות אותה ואחר הוסיפה באותה נשימה "יפה לך ככה השיער
הארוך, אף פעם לא אהבתי שהסתפרת קצר, ואיך אתה מרגיש, טוב לך
שם באמריקה, תספר לי איך זה היה שם כל השנים האלה? לא התגעגעת
אלינו? תדבר, למה אתה שותק, אל תתבייש מאמא שלך".
מוזר, אבל לא היה איכפת לי ששוב היא מנדנדת לי עם כל השאלות
האלו שלה. מה שפעם שנאתי בצורה נוראית נשמע עכשיו כמו שיר ערש
רך. לא היה איכפת לי שתשאל ולא היה איכפת לי לספר, הבנתי כמה
התגעגעתי לשבת ולדבר איתה, לשמוע שוב פעם את הקול הטוב ואת כף
ידה שמלטפת את ראשי, או להיזכר איך תמיד היתה דואגת לי, וכמה
ששנאתי את זה אז וניסיתי כל הזמן לברוח ממנה כשהתחילה: "תיקח
אתך את הגרביים שסרגתי לך ואת הכובע כי השמש חזקה..." הייתה
אומרת לי ו"תתלבש טוב כי קר ואתה עלול לחטוף דלקת פרקים..." או
"בוא תאכל מהעוגה שאפיתי לך... ולמה אתה לא נשאר עוד קצת עם
אמא שלך, למה אתה תמיד מסתלק כל-כך מהר. תספר לאמא שלך מה עובר
עלייך... תפסיק לעשן... ולמה אתה לא אוכל כמו בן-אדם, תאכל
יותר לאט, העולם יחכה לך, שום דבר לא יברח... ולמה אתה כועס...
ולמה ולמה, למה אתה אף פעם לא מדבר".
משום מה לא היה אכפת לי יותר שפעם כל-כך שנאתי את זה, ובתוך
תוכי רציתי שתחזור רק כדי לנדנד לי, כדי שאוכל לשמוע ולראות
אותה פעם נוספת ואפילו אם רק בשביל הפעם האחרונה.
היא ליטפה אותי הלילה הזה כשישבה לידי והזכירה לי את עוגות
התפוחים שאפתה במיוחד בשבילי, ואיך תפרה לי את חולצות הפלנל
המשובצות שלא הסכמתי להוריד או להחליף בשום חולצה אחרת ואת
המכתבים שכתבה לי לצבא ועוד מליון ואחד דברים אחרים שגרמו ללב
שלי להתכווץ מכאב וגעגוע מטופש.
שוב חשתי בדמעות החמות מרטיבות את עיני ובקשתי ממנה סליחה,
סליחה שהדברים קרו ככה וסליחה שלא באתי, וסליחה שאני לא יכול
להפסיק את הזרם הדולף מתוך עיניי.


היא הרגיעה אותי, שרה לי משהו ישן בצרפתית, מדגישה בקולה את
הצליל יותר מהמילים השקטות ותוך כדי המשיכה ללטף בידה את ראשי
בתנועות ארוכות ומפייסות שאומרות "אימא פה, היא אוהבת אותך.."

דממה גדולה נחה על העולם בלילה הזה, כולם ישנו ורק אני ואימי
ישבנו בחוץ במרפסת. אני בכיתי ואימי ליטפה אותי, ירח חלמוני
היה תלוי מעלינו בשמים, החתולים ישנו מכורבלים מתחת לספסל ושום
דבר לא היה ברור יותר, ערפל רך שכיסה את עיננו.
לפנות בוקר היא הלכה והשאירה אותי לבד באויר הבוקר הקר
והמתבהר. לא יכולתי להתאפק יותר והדלקתי את הסגריה, מתבונן על
העשן ששט ממני. "אני לא יכול להתאפק... את סולחת לי נכון
?!..." לחשתי לה מבעד לציוצי הבולבולים והדרורים שסימנו את
ראשיתו של היום.

"את יודעת?. זה בגלל שאני עצוב" המשכתי, למרות שידעתי שהיא כבר
לא שומעת אותי.


אוקטובר 1996