הייתה ילדה אחת, לא מי יודע מה נמוכה, אבל גם לא גבוהה.

היא הייתה בודדה, מאוד בודדה.

היו לה חברים, לא מי יודע מה חברים, אבל גם לא אוייבים.
ולמרות שהיו לה חברים היא הייתה בודדה.

היא צעקה, צעקה לא כלכך חזקה, אבל גם לא חלשה.
ולמרות שהיא צעקה, היא לא נשמעה.

היא רצתה למות, לא מי יודע מה רצתה למות, אבל גם לא לחיות.

היא רצתה לעזור לעצמה, לא מי יודע מה לעזור לעצמה, אבל גם לא
להזיק.
ולמרות שהיא לא תמיד רצתה לגמרי להזיק, היא הזיקה.

היא רצתה לאבד שליטה, לא מי יודע מה לאבד שליטה, אבל גם לא
לשלוט.

היא רצתה שישמעו אותה, לא מי יודע מה שישמעו, אבל לפחות
שיקשיבו.

היא חיה חיים בצל, לא מי יודע מה בצל, אבל גם לא באור.
ולמרות שהיא לא חיה לגמרי בצל, עדיין היה לה חשוך.

היא הייתה עצובה, מאוד עצובה.

הייתה ילדה אחת, שידעה מה היא מרגישה,
לא מי יודע מה ידעה מה היא מרגישה, אבל גם לא 'לא ידעה מה היא
מרגישה'.
ילדה מתוסבכת, לא מי יודע מה מתוסבכת, אבל מספיק בשביל שתכתוב
את הקטע המפגר הזה...ממש כמו הילדה,
לא מי יודע מה מפגרת, אבל בטח לא חכמה.