יש לאינטרנט נטייה לחולל ניסים קטנים.
אני מקווה שתקראי, כי אני לא מרגיש מספיק חזק לשלוח לך
ישירות.
כן, זה לך.
בלילות אפלים וקשים, כמו בלילה הזה
אני ניגש לתיקי הכבד, זה ששמך
רשום עליו
ומדפדף.
יש שם רשימה של פגישות, יומן ארוך שנים של מפגשים קצרים
ומוזרים
ומדהימים
ומתוכננים
ולא.
יש שם את תמליל כל שיחות הטלפון שלנו מעולם
(כולל את ההיא, הראשונה, לפני ארבע שנים, ביומולדת של גלית)
ואת מלאי התחושות שישובות לצידן,
רשומות במילים.
אני איש שזוכר במילים.
אני מתעלם מאלו וממשיך הלאה
יש שם כמה מכתבים שלך, וכמה
שרק רמזת על קיומם,
ומתחת להם, יש פח אשפה מלא
בקימוטי נייר
(במו בסרט על סופרים עם מחסום כתיבה)
ואני מתייש על רצפת בטון קרה, בלילות כמו הלילה הזה,
מתבונן סביבי בעולם לובש החאקי והלא הגיוני הזה
וחוזר אל הסבך הלא הגיוני שלנו.
אני עובר על פיסות הנייר אחת אחת
מיישר אותן וקורא
את הפתיחות המתחכמות
את הפתיחות המתחמקות
את ההתנצלויות המנומקות
ואת כל אלו שאין איך לנמק
את האהבה והצורך המובלע
ואת הפחד שלי מהצורך הזה
את הכותרות שנותרו מיותמות
ואת הסופים המצוטטים מדברי זרים, שכה קרובים לנו.
אני מחליק בידי על הערמה,
274 דפים גובהה, וחושב,
שלו לחצתי מספיק חזק על הערימה
אז המילים היו מסתדרות במקום
בשורות ישרות וברורות שמכסות מה שניתן ורצוי
ומבהירות את הרגש שמאחורי השאר
ואז מקמט ומשיב לפח.
בלילות אפלים וקשים, כמו הלילה הזה,
אני יושב בחושך, מספרך מרצד על צג הנייד, ואני לא מתקשר.