תאמינו לי, העבודה שלי לא קלה בכלל, תחשבו שכל היום אתם צריכים
לרוץ אחרי מישהו, עשרים וארבע שעות ביממה, וזה באמת מעצבן, כל
הזמן צריך להסתכל- לדחוף אותו טיפה קדימה כשמשאית עוברת קרוב
מדיי, וכששד מנסה להשתלט לו על הנשמה באמצע הלילה.. מי אתם
חושבים צריך להילחם איתו? הא?!
לפעמים בלילה כשהוא ישן, מי אתם חושבים מעביר לו מסרים? האמת
שזה דיי מטומטם, הוא בחלום התשיעי ואני שעה שלמה יושב לידו כמו
דפוק ומנסה להעביר לו מסרים מתוחכמים... הבאסה שלא רק שהם לא
מבינים את המסרים, הם גם לא זוכרים כלום כשהם מתעוררים...
וכשהם מתים? בכלל.. תשמעו מוות זאת לא חוויה נעימה, וצריך להקל
עליהם כשהם מגיעים לכאן... להיות מתחשבים ועדינים ולהסביר להם
איפה הם ומי אני.. הכי מעצבן שאז הם מתחילים לפעמים לשאול
מליון ואחת שאלות על העולם ומשמעות החיים... וצריך לענות להם
על הכל בחייכנות וסבלנות כי זאת ההזדמנות שלהם לשאול הכל ואפשר
להבין שהם סקרנים... לפעמים הם שואלים אם אני יהוה, טעות
בכתובת.. אבל נחמד שהם חושבים ככה..
בכל מקרה, האחריות נגמרת רק כשהם מועברים ליעדם הסופי... ואז
מגיע המשלוח הבא, ושוב צריך לטפל בניירת עד שהוא יגיע.. למה
אתם חושבים לידה לוקחת כל כך הרבה זמן?! אני נראה לכם סופרמן??
לפעמים צריך לבקש מהבוס הארכת לידה כשלא מספיקים להכין הכל...

האמת שזה קשה.. תשמעו, שבעים, שמונים לפעמים תשעים שנה משקיעים
בהם, מטפחים אותם, רודפים אחריהם, ודווקא כשמתחילים להיקשר- הם
נפטרים... מבאס.
תחשבו שאתם מציירים ציור במשך עשרות שנים, כל פעם מוסיפים עוד
ליטוש, עוד קו, עוד קצת צבע, ואז מישהו בא וזורק לכם את הציור
להר געש...

יום אחד קיבלתי מכתב- תוך שעה להתייצב בלשכת הבוס.
מה אני אגיד לכם? ממש התרגשתי.. מאתיים וחמישים שנה שלא ראיתי
את הבוס, עוד שעה? זה קצת בעייתי... חנה בת השמונים ושבע
נפטרה, והייתי צריך לקבל את פניה כמו את כל הקודמים לה, אבל
כשהבוס קורא אז הבוס קורא...
ביקשתי שיעכבו אותה, שישימו אותה באיזו מנהרה צרה מלאה אור או
משהו... סידרתי את העניבה ונכנסתי למשרד של הבוס.
הוא חייך אלי והציע לי לשבת: "קפה?".
"לא תודה" סירבתי בנימוס:" אני מנסה לדלל בקפאין".
הוא פתח לעניין:" כמה זמן אנחנו מכירים כבר ידידי?".
"שלושת אלפים שנה אם אני לא טועה" מלמלתי מתחת לשפמי.
הוא קם והביט בחלון, לאחר כדקת שתיקה אמר:" שלושת אלפים עשרים
ושבע שנה ליתר דיוק".
שתקתי ביראת כבוד, הוא הסתובב אלי: "אגש לעניין- מה דעתך על
קידום?".
הייתי בשוק, הייתי בין הצעירים יותר במחלקה, מעולם לא שמעתי על
מלאך שקודם אחרי שלושת אלפים שנה..: "א..אדוני! זה יהיה
נהדר!".
הוא חייך והתיישב בחזרה בכיסא העור שלו, שהשמיע חריקה קלה:
"יופי, שתדע שאתה אמנם צעיר, אבל אני מאוד מרוצה מעבודתך עד
עכשיו, אתה בין הטובים ביותר שלנו".
התנפחתי מגאווה, שמחתי שלא הזכיר את הפאשלה שהייתה לי לפני
מאתיים חמישים שנה כשהילד ההוא נפל לנהר... אבל פאשלה אחת
בשלושת אלפים שנה זה לא רע בכלל...
הוא שתק קצת, כנראה נתן לי קצת לעכל את הבשורה ולחשוב על זה
קצת, וואו, לעבור להיות במחלקה שתיים...
כאילו קרא את מחשבותיי: "יש לך מושג מה קורה בדרגה שתיים?"
"לא אדוני, רק שמועות" אף אחד לא ידע מה קורה מעבר ללשכה שלו,
אני זוכר שראיתי נושרים מדרגה שתיים שחזרו אלינו, מעולם לא
סיפרו מה ראו שם, שמעתי שלפני בערך אלפיים שנה, כשעוד הייתי
מתלמד, מישהו הדליף על לשכה דרגה שתיים, השמועות המתגלגלות מאז
שלא רק שאותו המלאך מעולם לא נראה עוד, אלא גם שהמלאכים בדרגה
שתיים ישנים, אוכלים, אפילו קוראים ספרים... הפעם האחרונה
שישנתי הייתה לפני שבע שנים כשהלידה של המשלוח לקחה שלושים
ושתיים שעות, לידה קשה, אבל הצלחתי לדחוס בכל המהומה ארבע שעות
מתוקות של שינה...
שאלתי אותו אם מה ששמעתי על דרגה שתיים נכון, הוא הנהן בכובד
ראש: "אפילו התקנו טלוויזיה לא מזמן, ויש גם מועדון כושר
ובריכה אם אתה בעניין".
הנהנתי בהתלהבות.
"אבל תדע שלעבודה בא מחיר, ההטבות לא באות סתם".
מחיר? אני מלאך שומר כבר שלושת אלפים עשרים ושבע שנה מדרגה
אחת, שלא ילמד אותי מה זה מחיר...
קיבלתי הוראה כבר מחר לבוא, להיפרד מלשכתי ולהתייצב אצל הבוס
באותה השעה. מיהרתי חזרה, חנה המסכנה, תקועה במנהרת האור כבר
יותר מחצי שעה.. בטח לא הבינה כבר לאיפה הגיעה...
הצצתי במשלוח הבא- בן זכר, יוולד שלושה וחצי קילוגרם, עיניים
כחולות שיתחלפו לחום, שיער חום כהה, לא המשכתי לעיין, מחר
ימונה צעיר חדש שיחליף את מקומי ויטפל בניירת, סימנתי איקס
אדום ורשמתי: "אני מקבל קידום!!!".

למחרת התייצבתי, הבוס לקח אותי לסיור ותוך כדי הסביר: "העניין
במלאכים שומרים דרגה שתיים שצריך סף סבל גבוה ומשמעת עצמית
חזקה, אבל הם מקבלים הרבה זמן פנוי" ראיתי שיש שם לפחות פי עשר
מלאכים יותר מאשר בלשכה אחת, כל מלאך קיבל אפילו משרד תצפית
משלו, מוזיקה התנגנה ברגע, והיה להם אפילו מזגן... מה טוב יותר
מזה?
"הנה" הוא הוביל אותי לחדר קטן וירקרק: "זה חדר התצפית שלך".
התיישבתי בכיסא מרוצה והבטתי בחוברת שהונחה על השולחן- המשלוח
הבא- עוד שבע שעות לידה, בת, תשקול שני קילוגרים ושבעים גרם,
עיניים כחולות שיתכהו מעט עם הזמן לאפרפרות, שיער בלונדיני
שיהפך לשטאני עם הזמן, תיקרא תמר, גיל שבע- תשבור את הרגל, גיל
עשר- תעבור ניתוח להוצאת התוספתן... הכל כרגיל.
דפדפתי קצת: "אממ.. חסר פה חומר".
" לא חסר דבר" אמר הבוס.
"חסר אדוני, אין כאן חומר מעבר לגיל שתיים עשרה".
"זאת מכיוון שלא יהיה מעבר לגיל שתיים עשרה".
"אדוני? אני לא מבין".
הבוס נשען על השולחן ואמר: "מלאכים שומרים דרגה שתיים נהנים
מהטבות וזמן פנוי מכיוון שחיי הנשמרים קצרים, הם מתים מסיבות
לא טבעיות".
הייתי המום, תמיד טיפלתי בחיים שלמים וארוכים שארכו עשרות
שנים, מעולם לא ידעתי שאנשים מתים מוות לא טבעי: "א.. אני לא
מאמין..." הרגשתי חולשה, הוא תפך על שכמי: "אני מבין את צערך,
זה הלם לכל חדש שמגיע לכאן, אבל אין מה לעשות, זאת דרך
העולם".
דרך העולם? יש כאן מליונים על גבי מליונים של מלאכים שומרים
שכולם שומרים על אנשים שחייהם קצרים, לא רק שיש כאן כל כך הרבה
מלאכים, אלא גם שכל אחד מכסה כמות גדולה של נשמרים בתקופה של
נשמר אחד בלבד...: "דרך העולם?! מה שווה לשמור על ילדה ולהשקיע
בה כשאני יודע שזה ייפול לטמיון בגיל שתיים עשרה?!".
הבוס שתק והביט בי בהבנה: "אדוני! אתה אמור למנוע דברים כאלה
מלהתרחש!" ניסיתי לדבר על ליבו.
האדון שתק מקשיב בפעם המיליארד בערך לאותו המשפט.

החזקתי מעמד בלשכה עשרים ושלוש שנה, צפיתי בתמר גדלה ומתפתחת,
תמכתי בה בצעדיה הראשונים, ביומה הראשון בגן וכשלמדה לנסוע על
אופניים בלי גלגלי עזר, בגיל שתיים עשרה נורתה בראשה ע"י מחבל,
אחריה עברתי את בוריס בן השנתיים שהוטבע ע"י אימו, ועכשיו
הנשמר שלי, דניאל.
היה לי הרבה זמן פנוי, ישנתי, אכלתי וצפיתי בטלוויזיה ואפילו
התקינו לנו ממיר דיגיטלי, שיכולתי לצפות בסאות' פארק, עברתי
שלושה אנשים בתקופה שבה נשמר אחד בד"כ רק עוזב את הבית לעולם
הגדול, המתנתי בסבלנות שדניאל בן התשע ייפגע בראשו ע"י נהג
מונית שנסע מהר מדיי, לאחר שטיפלתי בהעברתו לאחר מותו הגשתי את
מכתב פיטוריי על שולחן הבוס, הוא הנהן בהבנה, לאחר שהושבעתי
לשמור על סודיות הוחזרתי למחרת למלאכים שומרים לשכה אחת,
התיישבתי בחדר הישן והצפוף שאותו חלקתי עם עוד חמישה מלאכים.
המשלוח הבא- בן זכר, יוולד פג אך ישרוד ויחיה במשך תשעים ואחת
שנה, התחלתי למלא את הטפסים, מחכה לי הרבה עבודה.