חיוך גדול מתגלה על פניי כשאני נזכרת איך פעם כשהייתי קטנה
איך אני ונטע ישבנו תמיד אחת לייד השניה, ואני תמיד הסתכלתי
דרך החלון ולא דיברתי.
והמוסיקה של הרדיו בבוקר שהובילה אותי לעולמות אחרים, איך
עצמתי את העיניים ודמיינתי את עצמי רוקדת לבד על הבמה.
כל פעם עם לבוש אחר, תנועות אחרות, הכל היה כל כך ברור, כל כך
מוחשי.
אם ישאלו אותי מה הדבר שהכי אני אוהבת בעולם, אני יכולה לומר
אלף ואחת דברים אבל הדבר היחידי שבאמת נותן לי מהות לחיים, זאת
המוסיקה וכל השאר כמעט הם רק דברים שבאים יחד איתה.
איך פעם כשידעתי שאין ביכולתי באמת לרקוד, בדמיוני עם כל שיר
ושיר הייתי רוקדת בלי הפסקה.
ועם השיר הזה, אני עוצמת את עיניי ואני רק רואה אותי ואותו
רוקדים לבד מחובקים, כאילו שום דבר אחר לא קיים מלבדנו.
הפעם זאת לא אני לבד, הפעם זה שנינו יחד מתנוענעים לקצב
המוסיקה המדהימה הזאת.
ואני חולמת על חיוך שלא יורד מהשפתיים חיוך שלא בא להוריד גם
כשמכאיב, חיוך לא מזויף כמו שלי אלא חיוך אמיתי, של אושר.
ואני חושבת על כך  ששיר אחד יכול לגרום לכל כך הרבה זכרונות
ומחשבות שעושות חם בלב,
אבל מבחוץ אני עכשיו בוכה.
ועם השיר הזה אני חולמת רק עלי ועל עוד מישהו ומעציבה אותי
המחשבה שבעצם, אין לי אף אחד.
פתאום כל כך קשה לשמוע שיר לעצום עיניים כמו פעם ולדמיין אותי
לבד
על הבמה רוקדת.