בפורים ישבתי בבן ציון. בדיוק על יד איפה שפעם שתינו תה בכוסות
גדולות. היה מוקדם מאד בבוקר, והרחובות והכבישים היו עדיין
חיוורים. רוב התריסים היו סגורים, האנשים לא רצו שאחרים יחשפו
את התחפושות הפרטיות שלהם. ישבתי ועישנתי, חיכיתי שיבוא שירות
ואני אסע כבר הביתה לישון קצת. לא שהייתי עייף, לא חייבים
להיות עייפים בבקרים, אבל לישון זה בריא.
ניגש אלי שועל קטן. הסתכל עלי והתיישב על ידי.
המשכתי לעשן והוא לא הוריד את העיניים שלו ממני. עוקב אחרי בכל
פעם שאני מקרב את הפילטר לפה, וכששאפתי, הוא היה משמיע כזה מין
קול צקצוק עם הלשון. בסוף נמאס לי.
"מה אתה רוצה?" צעקתי עליו, בקול חלוד של זמרות כושיות.
"ששש!" הוא אמר והצמיד אצבע לשפתיו, כאילו היה הגננת שלי ואמר,
"יתעוררו." והוא הצביע על כל מיני חלונות מוגפים.
"יופי. שיתעוררו." פלטתי לעברו ושאפתי את סוף הסיגריה. טוב
שנגמרה, גם ככה הוציא לי את החשק עם כל הצקצוקים שלו.
"למה אתה לא מגולח?" הוא שאל אותי ושלח יד לגעת בפני. לפני
שהספיק תפסתי אותה ועיקמתי אותה מאחורי גבו. הוא נבהל קצת,
שמחתי.
"שועלצ'יק," הזהרתי אותו, עכשיו יראה מי כאן הגננת, "תזהר! אני
יכול לקמט אותך בכפיפה אחת!"
הוא לא הבין את החידוד.
"וחוץ מזה," שחררתי לו את היד, הוא הרחיק אותה ממני בשמחה, "גם
אתה לא מגולח. אז מה, אז אני מציק לך?"
"אבל אני זה עניין אחר," הסביר לי בחשיבות, הפסיק שנייה, בדק
שאני מסתכל והמשיך, "אני ילד."
"באמת?" תקעתי בו את עיני הכי חזק שיכלתי, "לי אתה נראה כמו
שועל."
הוא צחק. "בטח, זה בגלל שפורים. זה תחפושת."
הסתכלתי עליו. צודק, בחיי שלא שמתי לב. באמת תחפושת, באמת ילד
ולא שועל.
"מה התחפושת שלך?" הוא שאל אותי פתאום.
הפניתי את מבטי הלאה ממנו. לא עניתי. מה הוא רוצה ממני? מה
עשיתי לו רע? אין לו חברים להרביץ להם או משהו?
"אני," עצרתי, "אני התחפשתי לסוד."
הוא פער את עיניו. סקרנתי אותו, כנראה. עכשיו הוא היה מרוכז
כולו בי, בסוד שלי.
"תגלה לי!" דרש.
"מה פתאום!" סירבתי, והפניתי אליו את ראשי, שיפדתי אותו בזוג
עיניים מאיימות, " אולי אתה מרגל נאצי?"
הוא נבהל קצת. "אבל אני ילד. אין ילדים מרגלים נאציים."
"באמת? דווקא אני מכיר כמה."
"אבל אני לא," הוא לא ויתר, "תגלה לי." עכשיו הוא כבר היה פחות
תקיף.
"ואם," מתחתי אותו עוד, "אם אני כן מגלה לך, אתה לא תסגיר אותי
לאויב?"
"איזה שטויות!" הוא מחה והניף שתי ידיים קטנות באוויר, מדגים
לי, "אני בחיים לא עושה כאלה דברים ואני בכלל לא מכיר אויבים.
אולי חוץ משני האלה שגרים שמה," והוא הצביע על אחת המרפסות
באחת מידיו המנופפות, "שמה אני יודע גרים שניים ולפעמים באים
אליהם עוד שניים, וכל הזמן הם רק מביאים לשם כל מיני קרטונים
ואף פעם לא יוצאים. לפעמים," הוא התקרב אלי בשביל ללחוש,
"לפעמים הם יושבים בערב ושותים תה במרפסת."
עכשיו הוא עצר. עכשיו אני הייתי מרוכז בו. הוא ידע, והמשיך,
מותח אותי:
"אבל זה לא תה בכלל. זה קפה. זה רק נראה כמו תה, אבל זה קפה.
שחור, בלי שניים סוכר. ורק האויב שותה קפה כזה."
רציתי להגיד משהו, אבל הוא לא הפסיק לדבר השועל. סליחה, הילד.
"והם אף פעם לא מגולחים, ולאחד מהם יש שערות על כל הצוואר. הוא
בטוח מרגל. בשביל זה," הוא הסתובב אליי ותקע בי אצבע מסבירה,
"בשביל זה שאלתי אותך למה אתה לא מגולח. חשבתי שגם אתה
מהאויב."
הסתכלתי בו. הוא עצר סוף כל סוף. לא, הנה הוא ממשיך בעיניים
גדולות:
"וגם אני יודע שלשניהם יש אותו שם."
עכשיו הוא באמת סיים. ילד מוזר. אין לו מה לעשות שהוא כל הזמן
מסתכל על אנשים במרפסות?
"טוב," הוצאתי עוד סיגריה לבנה מהקופסה הכחולה, "רוצה?" הוא
סירב, "שכנעת אותי. אני מגלה לך."
הוא חייך וירק מסטיק על הרצפה.
"לגלות לך?" שאלתי אותו, מי יודע, אולי התחרט?
"נו." הוא התחיל לאבד את הסבלנות והעניין שלו. מיהרתי להשיב
לפני שילך. פתאום שמחתי על החברה הקטנה שלי. השועלית.
"התחפשתי..."
"התחפשתי ל..."
"אתה מבטיח שלא תצחק?"
"נו!!!"
"לקישוא."

מיד עשרות שוטרים סמויים נשלפו מאחורי כל הספסלים, ושניים
הגיחו כמו מריונטות של פינוקיו מגב הפסל של הכלבים, וכולם נעצו
בי אקדחים גדולים, וחלק גדולים מאד, ממש תתי מקלע וטילי כתף,
סירנות כחולות הבהבו בכל פינה, מסוקים חגו בשמי ארצנו, והילד
שלי, השועל, התחמן הזה, הוא הוציא משהו מהכיס, שברגע הראשון
חשבתי שזה גזר, אבל בעצם זה היה סיגר כתום מוסווה לגזר, הוריד
את התחפושת שלו וגילה פלג גוף עליון שעיר בצפיפות.
זה היה הרברט פון שטימלר הגמד, המרגל הנאצי הנודע, מחופש לילד
מחופש לשועל.

בלעתי רוק.
הוא קירב אלי את הפרצוף שלו. לנשימה שלו היה טעם של 'אורביט'
ורוד לילדים. הוא הסתכל עלי.
"אכלת אותה, קוזילביץ'! תפסנו אותך סוף סוף."
שוטרת ננסית התקרבה אלי, לפתה את שתי ידי מאחורי גבי, וכפתה
אותן באזיקונים מפלסטיק. היא התחילה לגרור אותי מהספסל. הייתי
המום. לא הבנתי איך כל הילדים האלה עלו עלי.
כשהייתי טיפה יותר רחוק ממנו, ראיתי אותו מדליק את הסיגר הכתום
עם המצית שלי שהשארתי על הספסל ומחייך אלי בבוז. אחר כך הוא
סובב את ראשו, וראיתי אותו מחייך לשני גברים שעירים לא מגולחים
שישבו במרפסת ושתו תה מאיזה פינג'אן.
"תפסנו את הקישוא!" הוא צעק אליהם ונופף בידו.
הם נופפו אליו בחזרה.