אני לא יודעת איך אני מרגישה עכשיו
אני כל כך רוצה לבכות אבל הבכי לא יוצא,הדמעות לא זולגות
הבכי לא מתרפא.
כל כך רוצה להעלם,להתחיל הכול מחדש,נמאס לי מהכול
לא יכולה יותר להתמודד...
ציניות מסריחה,מה יפעת חושבת לעצמה,אוף די אני כל כך בודדה
אין לי כלום,אין לי עם מי לדבר,למי לפנות...
היחידה שאני עוד מדברת איתה זאת הילה,אבל אני לא רוצה להפריע
ונורית איך היא יכלה לעזוב אותי מתי שאני הכי צריכה
אותה,הייתי
לצידה בכול רגע,מה הופך אותי לשונה ממנה..?!
הכאב מתפשט בתוכי,אני לא מוצאת את עצמי
מרגישה כנעלמת כאתמול ונשארת תלויה על חוט דק שאני יודעת שעומד
להקרע .אני מחזיקה את עצמי,אני לא מבינה איך אבל אני לא רוצה
לראות את הדם,את הכאב שלי נשפך כמו נהר מזוהם.
כמה עוד אפשר,לחכות,כמה עוד אפשר להחזיק מעמד
אני מתפוצצת מבפנים,אני כבר לא כאן
אבל בעצם אני לא יודעת כלום,ולמה איתי לא כאן עכשיו,אוף למה
אני כל כך לבד.
זהו...!מחר...!רק עוד קצת...!נהר מזוהם..


נכתב ברגע של "אי שפיות"..חשבתי שאולי מישהו חולק אותו כאב
כמו שלי..