יותר מאוחר שתלתי שם פרח אדום, והתחלתי לבכות למראה העלה הנבול
שהציץ מהאגרטל שממול.טייפ מנהלים קטן העלה צלילים שמגרדים
זכרונות וצמרמורות... האיש הזקן שקול בכי של תינוק עלה מגרונו
הכה את האבן, חשב שאולי זה יעזור לו למצוא את התשובות...
טפלתי בינתיים באבן הקרה, שבשעת הצהריים נסתה לתפוס קצת שמש
בשביל השיזוף, ניסיתי לדלות מראשי עוד זכרון מעורפל... הפרח
חייך אליי בהבנה וניסה לפנות מקום לפרח שיבוא אחריו, זז קצת
ההצידה, וקד קידה לעבר האישה בעלת השיער השחור שהייתה אחוזת
שגעון בגלל מכונית בצבע אדום...הסתכלתי מסביבי, ונזכרתי לפתע
בסיפור שסבתי ספרה, על נערה צהובת שער, שחכתה לאהובה, שהבטיח
שיבוא בחמש אחרת הפרח יקמול... היא חכתה לו על אדמה רטובה
שלידה היה מונח סל פיקניק מהדור הישן... תמיד כשספרה לי את זה,
אהבתי לדמיין את התמונה בראשי, לעצב את השמלה המהודרת של
הנערה, ואת פניה העצובות...
התחלתי לצאת מארץ המתים, מוזר שדווקא שם אני מוצאת נחמה, במקום
ללא הדיבורים וללא החמלה... נפלתי על הארץ והתמלאתי בשרף של
מנגו, או אולי זה רק היה בדמיוני... נשכבתי על האדמה הרטובה
מדמעות של אנשים שעברו בדרך, הבטתי אל השמיים, כנראה שחפשתי
משהו,אינני יודעת...
המשכתי לשכב שם ללא תזוזה, אולי קיוויתי שאבלע שם באדמה ואעלה
למעלה, או למטה, למקום ללא הדיבורים, אולי יש שם לחישות,
לחישות של סיפורי פו-הדוב מתחת לשמיכת פוך עם שוקו ליד...
התחלתי לעלות בזכרוני את הריסים הגדולים, את העיניים הכחולות
היפות האלו, שכבר כנראה שלא אוכל להסתכל או לגעת בהם, נזכרתי
בספסל השתיקה ובחתולה שהייתה שם ליד, בפעם האחרונה ההיא שכל כך
רציתי לגעת בסנטר היפה הזה, אבל לא נגעתי, כי התביישתי, ואחר
כך כל כך הצטערתי, כל כך כעסתי על הבושה, על השתיקה...
רוח קרה העבירה בי צמרמורת, סמנה לי שזהו הזמן לצאת מן הארץ
המוזרה המלאה באבנים וללבוש בשנית את המסיכה הזו שמסתירה את
הפצעים עם המוגלה למען האנשים מסביב, שלא יכולים לתת לפצעים
להגליד, שמקבלים בחילה מהמוגלה...
הפרחתי נשיקה לפרח שלי, שהמשיך לחייך, קפוא באותה התנוחה,
מחיתי דמעה קטנה וניסתי להמשיך בדרכי...



ספק סיפור, ספק אם לא...אך מה שזה כן, זה אוסף חוויות שאינני
יכולה להפריד בינהן...
אני באמת מקווה שהיא תצליח להמשיך בדרכה.