הפנסים הצהובים הגדולים עדיין דלקו כמה דקות לפני השעה שש
לפנות בוקר. עלי האקליפטוס השמיעו רחש של רוח. הרוח, נשאה עמה
גלי אבק וחול מעל משטח הכורכר עליו היו מתוחים האוהלים. משוקה
ישב על מזרון ונשען על ארונית פח. הוא הביט בעיתונים שהיו
מתגלגלים על הכורכר. כמה חתולים עברו. אחד, אפור, ניסה להכנס
אל פתח אחד האוהלים. משוקה נהם לעברו. החתול קפא באחת, סובב את
ראשו אל משוקה והסתלק משם. משוקה החליף את האדישות בצער. 'חתול
זה עדיף על כלום', חשב.
עשר דקות אחר כך, בשש וחמישה לפנות בוקר משוקה קם מהמזרון. הוא
ניסה לחשוב מה ההבדל בין לאות לעייפות. בצעדים כבדים ובנעליים
שחורות ניגש אל האוהל הראשון בשדרת האוהלים המתנופפים ברוח.
הוא נכנס בפתח וניגש אל המנורה שהייתה תלויה על העמוד. הוא
חיפש אחר המתג ואז הדליק את המנורה. ללא אומר עמד אל מול
הישנים במיטות שהחלו לזוע באי נוחות על משכבם. אחרי כמה רגעים
של שתיקה סב על עקבותיו ויצא מן האוהל.
כך עשה גם בארבעת האוהלים הבאים. בכולם את הדליק את מנורות
הפלורסנט, הביט באנשים זעים, שתק, ויצא.
הוא חזר לשבת על המזרון בחוץ. הפנסים הצהובים הגדולים כבר כבו.
השמיים כבר החלו מבהירים. 'היום,' חשב משוקה, 'התחיל.'
אחרי כמה דקות החל עולה רחש המולה עמום במאהל. רעש מתכתי של
אנשים מתעוררים אל מציאות לא להם ומרגילים את גופם למצב, עלה
מהמאהל. רעשים של תיקים נפתחים, אבזמים נרכסים, משחות שיניים
מוצאות ממסתוריהן. בודדים בודדים הגיחו ירוקים ירוקים מפתחי
האוהלים ונעו אל עבר מבנה הבטון המלבני. בפתחו ניצב גרם מדרגות
מפלדה בלי גימורים ובלי פיתוחים. 'כמה שיותר זול', חשב משוקה
לעצמו ושיחק עם כמה אבנים שנחו על ידו. מזיז אבן לפה, ואת
השניה לכאן, ומסדר את כולן בצורות לא ברורות. ואז שוב מפזר את
כולן, מכסה את העקבות, ומתחיל שוב הכל מההתחלה. משוקה יכל
להבחין במכונות גילוח, במגבות, בתיקי רחצה שחורים. ציוד בוקר
הכרחי הנישא בידי המתעוררים. זוגות עיניים עצומות למחצה. מי
בגלל ענני האבק, מי בגלל השעה המוקדמת. מי בגלל שלא שווה בכלל
להביט בכל התפל הזה העוטה אותו. גופות נבעטים קדימה אל עבר
השירותים. מבטים נזרקים אל עבר השעון. עוד חמש דקות. עוד שלוש
דקות וארבעים שניות. עוד דקה וחצי.
אחרי שכולם הסתלקו משוקה קם ממקומו והחל מותח איבריו. פשט את
הידיים לצדדים, יישר את הגב. ניער מעצמו מעט מהאבנים הקטנות
שנצמדו אליו. בראשו גלגל שיר ששמע לפני שבועיים ברדיו בדרך
הבייתה. הוא שמע רחש פסיעות רכות על הכורכר מאחוריו. הסתובב
וראה את ברדוגו בא מולו. הוא התקרב אליו בשביל. משוקה הביט
סביבו. ראה רק אוהלים ריקים ורוח משתוללת. ברדוגו הגיע אליו
ונעמד מולו.
"ווף ווף." נבח עליו ברדוגו.
"משעה חמש." משוקה ענה.
"ווף ווף ווף." ברדוגו נבח.
"אני חושב שסינואני." משוקה אמר.
"ווף ווף הב הב?" נבח ברדוגו.
"אני חושב שממחלקה חמש." משוקה ענה בספק.
"הב הב הב הב!" ברדוגו נבח על משוקה.
"לא יודע, בטח המ"פ." ענה לו משוקה.
"ווף ווף ווף." נבח עליו ברדוגו.
"טוב." אמר משוקה והרכין את ראשו.
"גררר גררר." נהם ברדוגו והסתובב. הוא התחיל להתרחק משם. בדרך
נהם עוד קצת, לעצמו: "גרר גרררר."
משוקה הסתכל על השעון. שחור, מלבני. לא יקר במיוחד, גם לא זול.
השעון אמר שעכשיו רבע לשבע. השעון לא טעה. 'עוד שעה ורבע.'
משוקה חשב. הסתכל מסביב. כלום. אף נפש חיה. השמש כבר עלתה.
השמיים היו צהובים ומלאים אבק. אובך. יום אביך. אף אחד אפילו
לא יודע מה זה אבל כולם אומרים שאביך, אז כנראה שאביך. בדיוק
באותה המידה שהשעון אומר שרבע לשבע אז כנראה שרבע לשבע למרות
שרק אתמול היה שעון חורף ואז היה רק רבע לשש ואז מצבו של משוקה
היה הרבה יותר טוב, אבל מי ילך ויחשוב על זה דווקא עכשיו.
דווקא שם, בלב המאהל הקטן, מוקף הגדר, התחום במחנה הסגור
ומסוגר בשער ברזל גדול. דווקא בבוקר, דווקא כשהשמש מזילה טיפות
זיעה גדולה על ערב פסח אשר כולו מצה. ואולי כלום לא נשתנה
ואולי הכל.
משוקה שב והתיישב. אבנים קטנות התחילו להתרוצץ מולו וליצור
כתובות על האדמה.
"לאות" כתבו האבנים, "שונה מעייפות. עייפות היא מצב של הגוף."
|