בתוך בועה

"כל מה שעניין אותך כל הזמן היה אם שכבתי אתו  וכמה פעמים.
אתו -
עם כל אחד שחייך אלי או שאמרתי לו שלום ברחוב או שהייתי מיודדת
אתו,
וכל זאת למה?
כי הייתי צריכה את החברות -
אתך
אבל אתה לא היית שם בשבילי,
היית עסוק בחשדנות, ברכושנות, בקנאה.
בכל.
מלבדי,
מלבד הצרכים האמיתיים שלי,
כן שלי,
לא שלך. "
במאולץ, הוצאתי את המילים מגרוני, כמו יודעת בוודאות את הזמן
המיותר באמירתם.

אתה משאיל את הכדור למגרש שלי, בכשרון השמור רק לך
"למה לא אמרת לי ??" -
ואני לא בטוחה ששמעתי את הדבר הנכון.

למה לא אמרתי לך?!?

איפה היית כשבכיתי את חוסר האמון שבבגידה,
איפה היית כשחיפשתי נואשות את החברות שלי אתך ?
מה העסיק אותך כל-כך, עד אשר ויתרת עלי בהינף של מלה,
כשקרעת אותי בדרכי אליך?
מה התערבב שם בתוכך,
שמנע ממך
נואשות
מלהתקרב אלי
מלאהוב אותי
כמו  שהייתי צריכה וכמהה?

"נכון, פורמלית, אנחנו גרושים.

בתוכי פנימה -
אנחנו עדיין -
אחד.

אתה יכול להינשא שוב ושוב
אך הנישואין שלנו -
הם לא משהו שייעלם,

אני עדיין מרגישה אותך
לידי
בתוכי.


"כמה זמן יקח לכם עד שתחזרו?"
זרקה אחותך בארסיות למחרת ליל הסדר בביתה בטבעון,
שנים רבות אחורה.

אתה שואל אותי לא פעם,
"למה לא נאבקתי עליך"?
גם כשדברנו על הבריחה שלך אל  אשתך, זו השנייה.

הביטחון העצמי שעמד לרשותי באותם הימים לא רק שלא היה בשיאו,
לא היה כלל בנמצא.


והפחד

שאותו אני מרגישה עד עכשיו,
הפחד הזה מהדחייה,
שידעתי אותה כל כך מקרוב
אתך
היה הדבר האמיתי הממשי הכמעט יחידי,  שידעתי באותם הימים.

לימים פגשתי באחד
שעומד לצידי עד היום,
ועוד יעברו  שנים טובות עד שאעמוד שוב
בדחייה הנוראה הזו מכל,
והפעם -
מבלי לוותר.
למדתי אתו את השיעור,
שהייתי צריכה ללמוד אתך.

הלכתי למלחמה עליך, על הדחייה שלך אותי,  על הקיום שלי.
ניצחתי.
אבל אתה,
כבר לא היית שם.

ואני חיה בתוך בועה,
ממתינה שתחזור,
ממתינה לאות ממך -
לחזור.

מונעת מעצמי לחוש את המציאות סביבי,
מפחדת  לחוש אותה
שמא תתגלה  - במערומי קלונה.

מאי 1998