היא לא ישנה, מחפשת את עצמה, למי היא תספר את כל מה שיש לה, עם
מי היא תדבר, מה היא עושה עם זה שזה רק היא ועצמה?
היא לא ישנה.
לפעמים היא חושבת איפה היא איבדה הכל אם זה היה אז באותה תאונה
נוראית שכולם נהרגו ורק היא שרדה, בריאה ושלמה בלי שום פגיעה
לפעמים היא חושבת שמאז החיים שלה השתבשו.
לפני שנתיים, הם החליטו שהם נוסעים לאילת, היא ועוד שלושה
ידידים שלה, תמיד חשבו שהיא מנהלת איתם איזה אורגיה מטורפת,
שהיא שוכבת עם כולם, אבל זה לא היה נכון, הם באמת היו ידידים
ולא יותר מזה.
היא זוכרת שהם החליטו שהם נוסעים, סוף י"ב, לפני שחיים הולך
לצבא, לפני שירון עולה ללבנון, לפני שכולם נפרדים, אם היא רק
היתה יודעת אז.
הלילה עייף אותם, הם עשו תורנות מי יסע ראשון, היא זוכרת שהיא
ישבה שם במושב האחורי נרדמת על כתפו של ליאור, הידיד הכי טוב
שלה, זה שלא סיפר לה אף פעם כמה הוא אוהב אותה, חיים וירון
ישבו במושב הקידמי, דיברו והיא ישנה לה וליאור , ליאור רק הביט
בה וכמה שהוא רצה לנשק אותה.
אחרי כמה שעות, הם עצרו, ליאור נשאר איתה באוטו, ירון וחיים
הלכו לשתות משהו כדי להתעורר, הם היו חבורה זהירה, הם תכננו את
הכל מראש, ירון החליף את חיים, כשהיא התעוררה ושאלה חצי ישנה
"איפה אנחנו עכשיו" וליאור ניסה להסביר לה אבל היא לא הבינה.
"אני חייב להגיד לך משהו" הוא אומר.
"תגיד לי שאני אתעורר" היא אומרת לו ונותנת לו נשיקה על הלחי.
ירון ראה את המשאית סוטה מהכיוון שלה, הציפצוף העיר אותה, הדרך
של הפיתולים, היא שנאה את הדרך הזו, היא הזדקפה במקום, הם לא
העירו אותה שתחליף אותם פשוט המשיכו לנסוע נתנו לה לישון.
"תזהר!!!!!!!" היא צעקה.
והמשאית התנגשה בהם חזיתית, היא לא תשכח את זה, איך חיים עף
מהאוטו לכיוון המכסה מנוע, חיים תמיד היה ה"גבר" חשב שחגורות
זה לילדים, את ירון דבוק עם הראש לתוך ההגה, כמה חבל שהמכונית
לא היו בה כריות אויר, את הראש של ליאור מוטל על כתפה לאחר
שחטף מכה חזקה מהחלון לצידו הימני.
ואת נהג המשאית יוצא המשאית הענקית, שואל אותה "את בסדר??"
והיא מביטה בו בתמיהה כשהוא פותח את הדלת שלה ואומר "אני
נרדמתי אני לא יודע מה קרה לי" והיא מביטה, בשלושת חבריה
הטובים ביותר זרוקים בתוך המכונית ומחוצה לה, האמבולנסים
הגיעו, היא אפילו לא ידעה מאיפה, היא שרדה.
בכמה שניות היא איבדה את כל החברים שלה, לא היה צריך יותר מכמה
שניות של שגיאה, כמה שניות של מישהו שנרדם על ההגה ולא שם לב
אליהם.
ליאור עוד נשם שחילצו אותו, עוד נשם בבית חולים, אבל לא חזר
יותר, המכה שלו בראש היתה חזקה מדיי, היו חייבים לנתק אותו
ממכונת ההנשמה כי לא היה לו עוד סיכוי.
חיים, מת במקום, חגורה זה דבר הכרחי.
ירון, ירון לא העיר אותה ושילם על זה.
ימים אחר כך היא זוכרת שלא הזילה דמעה, היה חסר לה החברים שלה
אבל היא המשיכה כאילו כלום לא קרה.
הכל התפוצץ לה חצי שנה אחר כך,
היא הלכה לקחת את תעודת הבגרות שלה, וחזרה לאותו חדר שהיו
יושבים בו שעות ועושים סרטים על בית הספר.
היא ראתה שם קסטה אחת, הסרט האחרון שהם עשו, היא זכרה את היום
ההוא, יום לפני הסיום שהחליטו לעשות סרט שישאר לדורות.
היא לקחה את הקסטה איתה, חזרה הביתה, עם תעודת בגרות ועם סרט
לדורות, הכניסה לוידיאו וצפתה.
באיזה צחוקים היו אז, באיך היא התבגרה מאז במאה שנה, והנה היא
אומרת למצלמה "שלום לכם חברי אני נוטשת אתכם, שיעור אחרון
השנה!" והולכת לה, הם לא הספיקו לערוך את הסרט, הם תיכננו
לעשות את זה אחרי שיחזרו מאילת.
ואז התמונה עוברת מאחד לאחד.
וחיים אומר למצלמה "רק שתדעו אנחנו היינו פה" וצוחק, וירון
אומר "עוד מעט צבא נשמור עליכם מלמעלה" הוא לא תיאר לעצמו כמה
למעלה הם יהיו, וליאור תופס את המצלמה "חבר'ה חלאס עם השטויות,
נעבור לנושאים רציניים, רק רציתי להגיד שאני פחדן, אבל אני
אוהב אותך" והיא מביטה בו, בעיינים שלו והוא ממשיך "לילך, אני
שלך , אופס יצא לי חרוז שלא תחשבי שלא חשבתי על זה שעות בבית "
וצוחק לתוך המצלמה.
הוא חשב שבאילת יספיק להגיד לה, אבל הוא לא הספיק, הוא רצה.
הדמעות מתחילות לרדת, אם רק היה אומר לה קודם, אם רק היתה
מחליפה את ירון בנסיעה, אם רק חיים היה שם חגורה, אם רק לא
היתה משאית עם נהג ישן בתוכה.
ועכשיו שנתיים אחר כך, החברים נעלמו, כאילו אף פעם לא היו,
מדיי פעם כשמישהו רואה אותה, הוא נזכר בהם, בחבורה העליזה
שהיתה עושה בלאגן בכל השיכבה, אבל היא, היא זוכרת לדורות.
היא יושבת ערה כל הלילה, כי אז היא ישנה, את הרגעים האחרונים
שלה איתם היא פיספסה, ועכשיו היא לא נרדמת.
ליאור שאהב אותה, חיים הגבר וירון שהיה אמור להיות בלבנון.

כשהיא לא ישנה, היא לרגע פותחת את הספר מחזור, לראות את כולם,
את הספר מחזור שהם היו נגד להצטלם לכל תמונה שם, אבל בכל זאת
מצאו כמה תמונות שלהם.
את התמונה ההיא מפורים, הפורים ההוא, הם כולם הבטיחו שהם
מתחפשים למלאכים, אחרי כל כך הרבה בלאגן שהם עשו בשיכבה,
מלאכים נראה להם אירוני מספיק, הם לא היו מתארים לעצמם כמה זה
אירוני עכשיו. היא זוכרת שהיא הגיעה לבית הספר, היא החליטה
להפתיע אותם, מחופשת לשטן ולא סתם שטן, שטן סקסי, עם חצאית
מיני שחורה וחלוק קצר מסטן אדום.
הם היו בשוק, "הבטחת שתתחפשי למלאך" והיא צוחקת "איך אני יכולה
להתחפש למלאך זה נוגד את האישיות שלי".
התמונה שהצליחו לצלם אותם, יושבים כולם בכיתה, מחבקים זה את זה
היא יושבת בין ליאור לחיים, וירון יושב צמוד לחיים, כולם עם
חיוך על הפנים "החבורה מהשמיים" היתה הכותרת ששמו להם מעל
התמונה בספר מחזור, היא היתה שטן בין שלושה מלאכים, היא עדיין
מרגישה ככה.
ושוב היא מדפדפת בספר מחזור הזה, לראות איך הכל התחיל, תמונות
שלהם מי' עד י"ב איך התחברו כל כך מהר, איך היו בלתי נפרדים,
מה שכתבו עליהם, יותר נכון הם כתבו על עצמם, היא זוכרת שהיא
ישבה להכתיב לירון את הטקסט עליהם וליאור צועק מהצד "אל תשכחי
את הסיגריות, תכתבו על הסיגריות" והיא לא רוצה "זה משהו שישאר
לי לדורות, אני לא רוצה שכל החיים אני אזכור שעישנתי" היא חשבה
שהיא תפסיק מאז, היא רק מעשנת יותר עכשיו.
התמונה שלהם עם הגלגל הצלה, ואוו איך הם היו צריכים באותו יום
של התאונה את גלגל ההצלה, איך היא צריכה את גלגל ההצלה עכשיו.
מדליקה עוד סיגריה, עוד שבוע האזכרה ומה היא צריכה אזכרות, הרי
היא זו שמהלכת מתה בין החיים.
וההורים שלהם, והנהג משאית, והכל תקוע לה בתוך הראש, היא מתה
בין החיים , חיה עם המתים.