דווקא היום איבדתי את הקול. ראיתי אותכם ביחד ורציתי לצרוח,
לבקש שתפסיקו, לדרוש, להתחנן. וכל מה שעשיתי זה לשתוק ולהנהן.

אמרו לי שאתה מסובך, וכנראה שגם אני הסתבכתי. פעם ראשונה
שמרגיש כל כך מאוהב וכל כך חסר אונים, עד שאני בעצמי כבר לא
יודע כמה אני מאוהב בך וכמה זה הצגה בשבילי.

אמרו לי שאתה לא הטיפוס שלי ואני לא הטיפוס שלך. אני כבר לא
יודע כמה אנחנו דומים וכמה שונים וכמה חיים. אבל אני כן יודע
שרציתי לשנות הכל למענך, להיות איתך ולחיות קצת נורמליים.

דווקא היום איבדתי את הראש. אלף הזדמנויות אני החמצתי ואני
יודע שהיה לי הסיכוי. אבל פחדתי, לקלקל את השלמות, שלא קיימת.
רציתי לאהוב אותך בצורה טהורה, ובעצם אני לא מאמין באהבה.

אמרו לי לא להיות עצוב. יש עוד הרבה דגים בים, ואני מכיר כבר
את הטעמים המועדפים. אבל האמת היא שרציתי לטעום ממך, הדג שכרגע
נראה לי הכי זהוב ומעניין. ולא ידעתי שאני דייג גרוע.

אמרו לי שדמעות נופלות בעצמן, אז למה, קיבינימט, למה הדמעות
מציפות לי את העיניים. אם אי פעם הרגשתי רע, אם אי פעם הרגשתי
משהו... זה היה כלום לעומת הכאב שאני מרגיש עכשיו.

דווקא היום איבדתי הכל,
איבדתי אותך.

ואולי, מחר יהיה יום חדש?