קח אותי למקום הכי נמוך בתל אביב, ואקח אותך
למקום הכי גבוה בחיפה, שבו
אני שוקלת מנות של פונטיקה במשקל של בית מרקחת
ומריצה שורות בפונט 12 כל השבת.

איני מתכוונת לגג האוניברסיטה
(ים גבות מעוצבות ואף פה שנון,
אף מעריץ של מונטי פייתון ושלוש פעילות של אמנסטי) -
אני מתכוונת לחדר שכור בנווה שאנן.

שם תמצא שירים, מותשים בחיפוש הרמוניות,
בוהקים בשמש, אפלים בתוך צל אביך,
אפופי עשן, שואפים להפוך לאגדות אורבניות
שכמותן לא תראה במקום הכי נמוך בתל אביב.

אני אראה לך שורה באנציקלופדיה,
שתספר לך איך הגעתי לשם:
"כתיבת שירים הינה אקט אקסהיביציוניסטי,
המבוצע על ידי אדם יחיד בעזרת לשון."

איך הגעתי לשם? - באתי ברגל.
איך לא פחדתי? - כמו ננסי רייגן:
ג'אסט סיי נואו לפיתוי שלוח הרסן
להשליך את מכשיר
השמיעה, שמגביר כל רטט,
כל רשרוש, כל רחש, כל רגש.
איך לא עצרתי? - להולכי הרגל
אין תמרור "עצור". רק תלוי על הרשת
שלט: "זהירות, מוקשים."