כשפתחו בית קפה חדש בנווה שאנן -
ברחוב טרומפלדור, תחת עצי החרוב -
השותפה שלי אמרה שמגניב
ושאולי נתחיל לשבת שם כל הימים.
מבוקר עד ערב - על כוס תה-עם-נענע אחת,
מה שיסתור שמועות על שתיה פרועה.
ארקל, הנכד של חצקל, יגיש לנו בעצמו
וישלח מלצר ללוותנו הביתה, כשלא נוכל ללכת לבד.
דוקא שמחתי שלחצקל יצא נכד שחור.
ככה נשב ונריב ונכתוב ונשכב עם שחקניות
שבאות מתל אביב לשחק בתאטרון חיפה.
פעם ייחצנתי אותו. חרא של תאטרון.
חרא שחקניות. שתהיינה רועות חשבון.
החשבון יעשה "מו" ו"בה",
והכלב הנאצי ישמור עליו מפני זאבים.
ככה נשב, אמרתי, בבית הקפה החדש.
אני אהיה אלתרמן, ואת תהיי אלכסנדר פן.
אפשר גם פנסיל. העיקר שיכתוב.
תרצה ואני היינו
שתי המשוררות העבריות היפות ביותר.
לתרצה היו ריסים ארוכים,
ולי - שדיים משוננים וחיוורי פטמה.
אבא של תרצה היה משורר שיכור.
אבא שלי, שייבדל לחיים ארוכים,
מהנדס מכונות וספורטאי מצטיין.
את תהיי אלתרמן, ואני אהיה אלכסנדר פן.
בוא לחיפה. נשב תחת עצי החרוב.
נביט על המפרץ. אלכוהול ששתו משוררים מתים
יעשני עצובה ואדבר שטויות.
אבקש ממך להיות האלטער אגו שלי.
בעצם, בינתיים תהיה יונגער אגו: אתה צעיר.
תמיד תוכל להיות אלטער אגו, כשתהיה זקן.
אתה תהיה אלטער מאן, ואני אהיה אלכסנדר פען.
|