זה הכל התחיל שהיא ניסתה להתאבד.
עד היום אני לא מבין אותה. למה היא עשתה את זה?
ששאלתי אותה היא התחילה לדבר על סיפורים שקראה, כיכר מלכי
ישראל ועל כל הגברים שזכו לתשומת ליבה. לא הבנתי בדיוק למה
התכוונה בכך שערבבה בין כולם, רק הקשבתי ונתתי לה לשמוע את
עצמה מדברת.
היא לא ידעה שיש תרופות נגדו? שיש דרכים לגרום לו לעזוב?
היא יכלה לקחת פסיכולוג, או ללכת למרכזי יעוץ בחינם...
אולי אם ההורים שלה היו נועלים אותה באיזה צינוק חסר כל חפץ
קשה או חד הכל היה אחרת. גם בלי מוסיקה, הרי המוסיקה שלה הייתה
הגורם המשפיע ביותר למצבי הרוח שלה.
לא יודע, אני משחזר את הכל בראש שלי כמו סרט גרוע עם מוסיקת
רקע טובה ועדיין לא מצליח להבין למה היא עשתה את מה שעשתה.

ישבנו בחדר שלי המון, כל הזמן היו על הידיים שלה פציעות אחרות
שהיא ניסתה להסתיר עם צמידים שקלעה מחוטי תפירה וחולצות
ארוכות. בקיץ זה היה לה יותר קשה אז היא בדרך כלל כיסתה אותן
עם פלסטרים ותחבושות והמציאה סיפורים מאוד מעניינים על הדרך
שקיבלה אותן.
פעם זה היה חתול ששרט אותה, או כוויה מנר. אחד האהובים עלי
שאני זוכר במיוחד היה שהיא נכנסה למכונית וחברה שלה בטעות סגרה
לה את הדלת על היד... היא הצליחה להוציא אותצה בשניה האחרונה
אבל היא נשרטה מאיזה מתחת חדה שהייתה תקועה בדלת.
דמיון מפותח, נכון?
אבל אני זוכר הכי טוב את הפעם שהיא הייתה מלאה בשריטות וחתכים
בכל הגוף, שלא כולם היו מכוסים פלסטרים ותחבושות. ששאלתי אותה
בבהלה מה קרה לה, היא ענתה לי שהחבר שלה הרביץ לה. אני חושב
שזה היה תירוץ בשבילה לבכות ולהתנחם בזרועותיי כי באותו הזמן
לא היה לה שום חבר ואם היה לה היא הייתה מספרת לי, אני הייתי
כמו אח בשבילה, אפילו יותר מזה לפי מה שהיא חזרה ואמרה לי.
ששאלתי כאלו ואחרים שהיא מכירה הם כולם ענו לי את אותה תשובה:
'מאיה? לא... סתם גברים מזדמנים לסופי שבוע ומסיבות...'
קיבלתי את זה. אם היא רוצה למצוא לעצמה תירוצים ללמה היא חותכת
את עצמה, שתהנה. היא הרי אף פעם לא הצליחה לעבוד עלי. הצלחתי
לקרוא אותה, הצלחתי להבין מה היא רוצה ברוב המקרים והתירוצים
היו בריחה מהתמודדות עם עצמה. היא בכלל לא רצתה להודות שהיא
מעוללת לעצמה את זה. לפעמים התחלתי לחשוב שהיא כבר מאמינה
לעצמה ולסיפורים שהיא מאכילה אחרים.

אחרי שהיא התקשרה אלי ואמרה לי שכואבות לה הידיים והיא ניסתה
להתאבד, קפאתי.
ידעתי שזה מה שהיא עושה, אבל לא ידעתי שהיא עד כדי כך רצינית
בקשר לזה. והכי נדהמתי מהעובדה שהיא התקשרה וסיפרה לי. היא
אמרה את הכל באמיתות, ללא שקר או סיפור חדש. היא לא חיכתה שאני
אשאל אותה, היא סיפרה לי שרע לה והיא חתכה לעצמה את הוורידים
בעת שיכרות (כרגיל) במטרה לשים קץ להכל.
מאז היחס שלי כלפיה השתנה. התקשרתי אליה יותר פעמים, נפגשתי
איתה יותר. שאלתי אותה כל הזמן איך היא מרגישה ואם היא שוב
בדיכאון. התעניינתי, אבל יותר מזה פשוט רציתי להעמיד מולה
מראה. היא ידעה אם טוב או רע לה, אבל רציתי שהיא תגיד את זה.
רציתי שהיא תשמע. שתפסיק להתחבא מאחורי השירים והמוסיקה שלה,
שתתחיל לשתף אחרים בהכל. שתשתף אותי ברגשות שלה בלי טיפה של
שקר שיסתיר את מה שהיא חושבת.
זה עבד ברמה מסוימת. שמתי לב שהיא הייתה הרבה יותר מודעת למצבי
רוח שלה, אבל היה שינוי ברצון שלה למות.
מאוחר יותר התחלתי לדבר איתה על ייעוץ ואחר כך על
פסיכולוגיה... התחלתי להביא לה מאמרים על מוות, תאונות
והתאבדות המונית לסוגיה. היא הקשיבה, הנהנה בראשה ונתנה לי
לשמוע את עצמי מדבר. אבל היא לא הראתה שום סימן של הפנמה. היא
לא קלטה את מה שניסיתי להעביר לה, את מה שרציתי שתחשוב.

אני מרגיש שהקשר בינינו התחזק מאז. שהיא יכלה לספר לי הכל ואני
יכלתי להקשיב יותר ולתת לה עצות שבאמת יעזרו לה, לשם שינוי.
אחרי שלא ראיתי או שמעתי ממנה יותר מחמישה ימים צלצל הטלפון
והיא הייתה בצד השני.
"איפה את? למה אין שום זכר ממך? התחלתי לדאוג שהחלטת לקפוץ
מבניין"...
"אני בסדר, אם אפשר לקרוא לזה כך." היא החליפה את הקול המתוק
שלה לקול ציני ופגוע.
"אני באברבנל", את זה היא כבר לחשה.
"מה את עושה שם?"
"סוף סוף הבינו שאני משוגעת", היא התחילה לצחוק. כמה שאני
מתגעגע לצחוק המתגלגל שלה,  עוד הרבה לפני הניסיון הכושל שלה
היא הפסיקה לצחוק לידי. כמובן שהצחוק שלה הגיע עם האלכוהול אבל
הוא מהר מאוד השתנה ליללות.
"ההורים שלי", היא המשיכה, "הם שמו אותי כאן כי הם ראו את
הידיים שלי שחתכתי סלט. הם די נבהלו ממה שהם ראו וסוף סוף
קישרו את זה לטמטום שלהם ולדרך הלקויה שגידלו אותי".
האמת היא שאני מבין אותם. הידיים שלה היו במצב מזעזע. מלאות
בצלקות על גבי צלקות. כאלה שלא נעלמות ואליהן מתווספות חדשות.
אני אני לא מבין איך היא הצליחה להסתיר את זה עד אז.
"כמובן שהזקן הרביץ לגולם עוד קצת עד שהיא התעלפה ואז הוא פשוט
נבהל וקרא לפסיכולוג שהוא מכיר. אני חושבת שהוא בכלל התכוון
להזמין אותו לעצמו". היא הפסיקה והתחילה לצחוק לעוד מספר
שניות. "אבל שבאתי להסביר לפסיכולוג הזה מה קרה אבא שלי הראה
לו את הידיים שלי ואחר כך פשוט לקחו אותי לכאן".
אני חושב שהיא כל הזמן הזה רצתה שיענישו אותה, שישימו אותה
באיזה בור חשוך או במוסד פסיכיאטרי כדי שישימו לב להפרעות שלה,
לעובדה שיש לה בעיות. היא רצתה לגרום להורים שלה להתייסר
מהמחשבה שהם הורים גרועים. אני גם לא מאמין לגרסה שלה. הדרך
שהיא נכנסה לשם לא נשמעה לי כלכך משכנעת.

בתקופה הארוכה הזאת שהיא הייתה כלואה שם המשכתי את הקשר שלי
איתה. התכתבנו הרבה ודיברנו לפעמים בטלפון. גם באתי לבקר אותה
כמה פעמים. חשבתי שאם הקשר יתנתק היא תהיה אבודה. היא תצליח
להתאבד או תהפוך להיות זומבי שמסתובב חסר תכלית וכיוון במוסד.
זה לא היה נכון. הייתי תלוי בה בדיוק כמו שהיא הייתה תלויה בי.
בלעדיה לא היו לי חיים. הייתי ממשיך לשחק משחקי מחשב מטומטמים
ולהיפגש עם ילדים מהשכונה למשחקי כדורגל או הוקי רחוב. היא
הראתה לי שלחיים שלי יש איזושהי משמעות. לא היה שום מצב שיכלתי
לעזוב אותה. רק היא אותי.
היא נראתה מאושרת שם, במקום הסגור הזה. מה שנראה לי מוזר כי
היא אף פעם לא התאימה למסגרות או מקומות סגורים פיזית. היא כל
הזמן התלוננה שאין לה מספיק מרחב והיא צריכה מקום לרקוד,
להסתובב או סתם לרוץ. היא הסבירה לי בהתחלה שהמקום הזה הוא
יותר טוב מהחופש הגדול. היא לא צריכה להוכיח לאף אחד שהיא
משוגעת. היא הייתה כמו כולם, אחת עם בעיות. היא מצאה שם אנשים
לדבר איתם על דברים סתמיים וגילתה שזה הרבה יותר כיף מלהתעמק
בשיחות נפש. חשבתי שזה מה שיחזיר אותה למסלול, שזה מה יחזיר
אותה רגועה אלי, ואז נוכל להמשיך לחיות ביחד. היא עם הגברים
שלה, ואני עם המשחקים שלי ואיתה. כמו חברים הכי טובים, רק הרבה
יותר מזה. נפשות מחוברות. לא חשבתי על המצב שהיא תוציא אותי
מהעולם שלה. רציתי להישאר שם. זאת אומנם לא הייתה אוטופיה
מושלמת אבל זה היה מספיק, זה היה מושלם בשבילי.

היא הלכה.
אלו היו המילים הראשונות של האחות שלא הבינה למה אני שם.
מאיה השתחררה והלכה, כנראה עם ההורים שלה חזרה הביתה. אבל היא
לא הייתה שם. למספר הטלפון ענה זוג צעיר שהפך את החדר שלה
למשרד פרטי לארגון נסיעות וטיולים מאורגנים. בעיקר לבתי ספר,
אני חושב.
לא הצלחתי למצוא אותה. אני גם לא יודע אם היא בכלל חיה, אבל
אני פוחד לברר. אני עדיין חולם על היום שאני יפגוש אותה בכיכר
רבין או דיזינגוף. שהיא תשב על איזה ספסל מאחורי או לידי, ואני
פתאום יזהה אותה ושנינו נתחבק ונסתובב ביחד עד שימאס ופשוט נשב
על כוס קפה וסנדוויץ' טוב במשך יום שלם, רק נשלים פערים ונחזור
להיות כמו אז.
אף פעם לא אמרתי לה שאני אוהב אותה. לא, אני לא כמו שאר הגברים
בחייה. אני לא מצפה ממנה לקשר רומנטי עם סוף טוב סגנון ערוצי
התקשורת של ארצות הברית. האהבה שלי אליה היא הרבה יותר מזאת
שלהם. היא עמוקה וחזקה. היא קושרת אותי אליה בנפש, הייתי מחליף
את המילה 'נפש' במילה 'וורידים' אבל במחשבה שניה...
היא כמו פרפר, היא צריכה את החופש שלה. לנסות ולטעום מכל
העולמות באותה השניה, ואת זה אני לא יוכל להעניק לה.
אני לא מתחרט שלא אמרתי שלום, שלא נפרדתי ממנה. כי פרידות זה
דבר עצוב מדי, דבר שזוכרים בתור סיום של הקשר. אני רוצה לזכור
אותה מאושרת עם החברים החדשים שלה, עם החופש הגדול שלה וחיוך
אמיתי על השפתיים שלה. לא רציתי לזכור אותה מחבקת אותי בבכי
ומצטערת על מה שקרה, לא רציתי רגע עצוב, רציתי תקווה להמשך.

אז אני ימשיך לחלום עליך ועל הרגע שאני יפגוש אותך.
אולי הלילה תופיעי בחלום שלי מרצונך ולא מתוך התת מודע שלי.
ואולי החלום יתגשם...