אלעד שלי

"שלי" ... מושג יחסי, אבל כך הרגשתי בכל אותן שניות, דקות,
שעות, שקולך וצחוקך ליטפו את אוזני. גם כשקראת לי "רעה"
"מניאקית" ו- "קקאית" זה כאילו אמרת - אני אוהב אותך.
נכון שאהבה זה מושג מופשט שאין עליו תשובה חד משמעית,  אבל אני
מרגישה שאני אוהבת אותך. התאהבתי בשורות שנשלחו אלי בצט' ואחכ'
בקול.  איך אתה אומר לי: "אנחנו לא מדברים שיחות מי יודע מה
ובכל זאת אני מתגעגע אליך, חושב עליך".......אבל בכל ה"מי יודע
מה" הזה...שנראה כל כך סתמי ופשוט, שוחחנו על מיליון דברים.
החל ממקור השמות שלנו והמשכנו לספרים, סרטים, כדורגל, כדורסל,
אהבות ישנות וחדשות, מוסיקה, תעסוקה, עתיד, הורים, אחים,
חברים, שתיה, סמים ואם היינו במידה מסוימת מאופקים, יענו..לא
מסייברים :)) זה כי לא רצינו לחלל את קדושת השיחה,  שהרי איתך
לא הייתי מפספסת את הדבר האמיתי.  הדקות והשעות בהן ישבתי
עטופה בשמיכה במרפסת של המחלקה ושוחחתי איתך, עם סיגריה דולקת
על כסא גלגלים כי תש כוחי מלכת, כשחושך עוטף בחוץ והירח
והכוכבים משמשים לי כתפאורה היו כל כך משמעותיות עבורי, שאפילו
רינה האחות ויתרה על הצורך להלחם בי והבינה את ערכן.

תמיד הרגשתי ברווזון מכוער ועם הבנים לא היתה ההופעה החיצונית
חשובה. בעוד חברותי התעסקו באיך לתפוס בנים ולהתלבש יפה,  אני
השקעתי את מרצי בלטפס על עצים, שיחקתי כדורגל תקעתי מסמרים
בקרשי הסוכה והייתי תולעת ספרים. אמא שלי היתה צועקת לי "איך
את רוצה להיות רופאה עם חלוק לבן כשאת כל הזמן מתפלשת בבוץ?"
רק בכיתה ט' כשהבנים הציעו לי לשחק איתם, אבל לא כדורגל, הבנתי
שאני לא.

ביום שעמדתי על דעתי, ידעתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה.
החמלה והרצון להושיט יד לכל נזקק, האהבה שלי לילדים ותינוקות
בעיקר, היו חלק מאופיי ועל כן טבעי היה לבחור במקצוע הרפואה.
ידעתי גם כי אתמחה בגניקולוגיה ורפואת ילדים (כן, כן שתי
התמחויות...היו לי שאיפות הא?) כי רחם האישה הוא אחד הדברים
הכי מופלאים שיש - הוא  מייצר חיים ואין אושר גדול יותר מאשר
לעזור ולהביא את אותם חיים לאויר העולם. אתה מבין פשוש, גברים
רבים מביטים על גוף האישה ככלי משחק, כשבעצם הוא כלי הקיבול
הכי מדהים שיש ליצירת חיים על פני האדמה הזו..מספיק להביט
בפניה של אישה שזה עתה עברה חויה כואבת של לידה ולראות את
האופוריה שהיא נמצאת בה בשניה שהיא שומעת את בכיו הראשון של
ילדה.
ילד שמגיח לאויר העולם, הוא בן האנוש הכי טהור ואמיתי שיש. הוא
מגיע עם נתוני בסיס גנטים, כל השאר תלוי בהוריו ובסביבה שהוא
גדל בה.  אז נכון שחלק מאותם ילדים זכים ומתוקים גדלים והופכים
להיות חיות אדם שכל רצונם לשלוט ולהראות את כוחם, אבל זה כבר
נושא לשיחה נרחבת יותר.

השמים הם הדבר הכי אינסופי שיש. די להעיף בהם מבט ולא חשוב
באיזו עונה ולראות אלו צבעים מטריפים יש בהם,  במיוחד בשעות
בין הערביים. העננים על צורותיהם השונות. השמש שמחממת  את
האדמה ותורמת את חלקה ביצירת חיים, הירח שהופך אותנו מטורפים
בלילות רומנטיים של אהבה והכוכבים כמו בד קסום הופכים את
השמיים לשמלת ערב אלגנטית ומדהימה.
כשהבטתי בהם נעטפתי ברוגע לא מוסבר. קינאתי בצפורים שדאו
במרחבן ותמיד היתה לי הרגשה שמישהו בכל זאת מביט עלי משם.

הים ההפכפף גם הוא נמנה על אהבותי, יכולתי לטייל בו שעות על
גבי שעות.  לא הפריע לי החול הדק והדביק.  פעם ציבעו כחול כמו
השמים, רגוע ושלו כשרק לובן קצפו מתמזג עם קו החוף ולפעמים
שחור, גועש, סוער ואימתני.   מה מסתתר שם במעמקים? אלו חיים?

כשדיברנו על מוסיקה סיפרת לי על פינק פלויד ומטליקה. את פינק
פלויד הפסקתי לשמוע אחרי אלבומה...החומה. מטליקה  לא דיברו אלי
אף פעם. אולי בגלל העובדה שאני מתחברת למוסיקה יותר רגועה.
היתה תקופה שג'נסיס היתה הלהקה המועדפת שלי. פיל קולינס, שהיה
המתופף וכתב את מרבית שיריה,  נחשב בעיני אחד המוסיקאים הטובים
בעולם. שלמה ארצי התאים לתקופת לבנון עם ירח וריטה מתאימה
בעיני לכל תקופה. היא משפריצה מיניות, עמוקה, דרמטית, היא
מעניקה לכל שיר שהיא שרה נופך מיוחד. אני אוהבת לשמוע אותה
יותר מאשר לצפות בה בהופעה.
את הדיסק הראשון של אניגמה שמעתי פעם ראשונה אצל חברת הנפש
שלי. מוסיקה מיסטית, חושנית, ווקלית משולבת עם אלקטרונית,
שמדברת על לחזור לאני שלך. התחברתי אליה מיד בגלל העובדה שהיא
לקחה אותי לשיוט בנהר עצום שעוטף אותך בשלווה, אירוטיקה ויופי
מופלא. זו המוסיקה היחידה שאני מפעילה את עוצמת הרמקולים
למקסימום, עוצמת עיניים ומתמזגת עם צליליה.

ההתחברות שלנו מזכירה כל כך את ההתחברות שלי עם יריב, שאיתו,
כבר לעולם לא תריב :))).  יריב היה אז בתחילת דרכו המקצועית
ועבד במשרד עורכי דין מהמכובדים והכבדים בארץ.  נפגשנו בפאב
והשמוק ניסה להתחיל איתי אבל עם הרבה קלאסה.  הוא קנה לי משקה
תוסס - קולה ליתר דיוק, כי שמע שאני לא שותה חריף, הביא אותו
לשולחן שלי התישב עם הרבה בטחון עצמי  ודפק את המשפט הכי מדהים
שגבר יכול לומר לאישה.  הוא אמר לי "אני מביט בך כבר למעלה
משעה, בוחן כל תנועת פנים וגוף שלך ותוהה איך אלוהים ברא ייצור
עדין ומושלם שכזה" הייתי כל כך נבוכה שלא יכולתי להוציא מילה
חוץ מהחיוך הכי דבילי שיש......התחלנו לדבר, הכל זרם בשיא
הטבעיות ולא פסקנו גם כשנשארתי ללא טרמפ חזרה הביתה כי כל חברי
עזבו וגם כשגרשו אותנו בכוח כי רצו לסגור את הפאב.  נסענו לחוף
הים,  אבל כבר בדרך לשם ידעתי שזה האיש שאני רוצה להיות איתו
יותר מכל. (וברגע שאני מחליטה....הלך עליו :))).
האיש הזה גאון פשוטו כמשמעו, הוא מלא כרימון, פרפקציוניסט
ואולי בשל כך מריבות אינסופיות היו מנת חלקנו ביום יום והן
שגרמו לי לא לשתף אותו בשלבים הראשונים של המחלה, אז כבר הליכי
הגירושין שלנו היו בשלב הסופי. הוא ירה לעברי חיצי רעל בגלל
שגופי הלך ונחלש, על כי צבע עורי השתנה, על כי הפכתי שתקנית,
אבל לא טרח לבדוק מדוע זה קורה.   אני משערת שנקיפות המצפון
ייסרו אותו כל חייו על שלא עמד לו כוחו לתמוך בי כשכבר ידע את
האמת....כעסתי כעס רב, אבל לא נלחמתי. כי חשבתי ואני עדיין
חושבת שדברים כאלה צריכים שיבואו מתוך האדם ולא מתוך מחויבות
מטופשת.
ואני יודעת שמתוך רגשות נקמה גרידא הסכמתי לתחנוניו לשהות
במחיצתי בשבועות האחרונים.

התחשבנתי גם עם המשפחה שלי במיוחד עם אמא שלי.
אבא שלי תמיד הווה עבורי את עמוד התווך.  אחד הדברים שאהבתי
אצלו במיוחד, מעבר לכך שהביע את אהבתו במילים ובמגע פיזי,
שלימד אותי לא לקבל דברים כמות שהם, לשאול שאלות, להתווכח,
לעמוד על דעתי באם אני חושבת שאני צודקת, היתה שאיפשר לי לחוות
דברים על בשרי מבלי להוכיח אותי על טעויותי.  בניגוד לאמא שלי
שהיא מהסוג ה"פולני" הכי גרוע....לצערי. מאלה שחיים את חייהם
לפי מה שאומרים הבריות ולא לפי רצונם. הכל אצלה צריך להתנהל
לפי סדר ברור ומובנה.  אין סטיות, אין נפילות, אין טעויות. היא
רק שוכחת שהחיים צופנים הפתעות...למשל, בת כמוני :)))))) אני
משערת שהגירושים והמחלה שלי דפקו לה את האידיליה של בת רופאה,
אם לא בן אז חתן עו"ד,  בן טייס ובן מהנדס.
ככל שאחיי, אורי ונדב בגרו,  הקשר איתם התהדק.  אורי תמיד
הדהים  ביכולות שלו ואני משערת שזה עזר לו לקבל את ה"כנפיים",
אני מה זה גאה בו על כך. על אף היותו צעיר ממני בארבע שנים,
הוא מאותם האחים שתמיד אפשר לסמוך עליהם לטוב ולרע. נדב הוא
המצחיקן המשפחתי,  אמא שלי אומרת שהוא נולד בגלל טעות מצערת,
אני חושבת שהוא נולד כמין התרסה נגדה,  מישהו, איפה שהוא , לא
רצה להשאיר את אבא שלי בודד במערכה.

כשאני מתחשבנת עם החיים, אני גם מתחשבנת עם אלוהים. גדלתי בבית
חילוני שכיבד כל אדם באשר הוא אדם על דתו, צבעו ולאומיותו.
תמיד הבנתי כי אלוהים יצר את הטוב והרע כמו כלים שלובים, בלתי
נפרדים. יכולתי להתווכח על כל מיני נושאים שבהם הוא כל כך חד
משמעי ואם בן שיחי היה מבין גדול בתורה ובאמונתו באל, אולי הוא
היה מצליח להוכיח לי שאני טועה, אבל לעולם לא אקבל את העובדה
שאנשים צעירים נפרדים מן העולם לפני שהספיקו לחיות קמצוץ ממה
שיש לחיים להציע.

אני בזה למחלה!  אני לא מוכנה להפסיק לעשן גם אם אני יודעת
בוודאות שזה גורם נזק, אם אני חשה צורך לצאת מהמחלקה, אני פשוט
עושה זאת עם כל האחריות המשתמעת מכך  ועד לרגע כתיבת שורות אלה
אני שומרת על חיוך. אני אוהבת ונאהבת, אני מצטרפת לכל טיול
שאחי יכול לקחת אותי אליו, אני נפגשת עם חברים, משוחחת,
מתוכחת, שומרת על שפיות  גם אם היא זמנית בהחלט.
עד לפני חצי שנה השתדלתי לחיות הכי טוב שאפשר. בין ההסתובבויות
שלי במחלקות השונות כסטודנטית שנה חמישית וההתאשפזויות הכפויות
המשכתי להשתולל מידי פעם בפאבים, השתמשתי ביריב (או יותר נכון
ברגשות האשם שלו) להרגיש אישה במלוא מובן המילה, סגרתי דברים
שנראה לי חשוב לסגור  ובמין מזוכיזם לא מוסבר התיצבתי מתי שרק
אפשר בחדרי לידה לראות בלידת חיים חדשים בשעה ששלי גוועים
לאיטם.
יש מקרים שאין זה הוגן להמשיך ולחיות. זה נשמע נורא,  אבל
כשאני חושבת כמה אנשים צריכים לטפל בי ואין בידם להקל ממשית את
מכאוביי, המוות הוא הפתרון הטוב ביותר. בתור אחת שיעודה להציל
חיים,  רצונם של חולים המבקשים את נפשם למות נראתה לי דבר
נוראי, רק עכשיו כשאני מצידו השני של המתרס אני מבינה את
התחינה להמתת חסד.

אלעד שלי....אתה חושב שיש סיבה לכך שהתחברנו? לכך שדווקא אחרי
השם שלי רדפת?  אני תוהה אם זהו הגורל שמהתל בנו, תחשוב
רגע...
אתה -  בכדי להמתיק את רגעי האחרונים על האדמה הזו
אני - כדי להזכיר לך שתחשוב בראש ובראשונה על עצמך. תלמד הכי
טוב שאפשר. תשאף להכי טוב שאפשר. תשיג את הכי טוב שאפשר. אל
תתבטל בפני אף אחד, אפילו לא בפני אישה. שמשפחתך תהיה ערך
עליון עבורך, כי בלעדיהם אתה כלום. תאהב הכי הרבה שאפשר, אבל
את האחת, תבחר רק מהבטן ולא עשרה סנטימטר פחות.  
ואם אני בוכה עכשיו......זה כי אתה בלתי מושג.  
ואם אני כועסת עכשיו.....זה כי ההוא למעלה, אותו "אל מלא
רחמים" שלך, לא נתן לנו אפשרות להיות יחד, לראות,
לגעת.....ואני  כה כמהה.
יש אנשים החיים תחת קורת גג אחת ולעולם אינם מדברים זה עם זה
ויש הנעשים ידידי נפש אחרי פגישה אחת. אני בטוחה שאם היתה
ניתנת לנו האפשרות,  זה מה שהיינו והבדלי הגיל היו נעלמים כלא
היו.
אני יודעת שניפגש.....מתישהו.....במימד אחר, בעולם אחר,  אבל
ברור לי שניפגש, ועד אז תרשה לי  לקחת אותך איתי בנשמתי.

תודה על היותך!
מחבקת הכי חזק שאפשר

מאיה