"כל מה שאני רוצה, זאת סיבה לקום בבוקר", אמר אורן. הוא שכב על
המיטה וחצי שלו בחדר הקטן. המיטה הייתה מכוסה במצעים צבעוניים
בהירים. מול המיטה עמד הארון הישן, מכוסה בפורמייקה בדוגמת עץ
אמיתי. בצד השני של המיטה היה שולחן המחשב שהיה מוקף בספריה
עמוסה במילונים באנגלית, בעברית, בגרמנית, בערבית ובכל שילוב
אפשרי ביניהם. ליד שולחן המחשב היה כיסא ועליו ישב האדם שאליו
הופנתה הפניה הקודמת. לאדם זה קראו רן והוא היה חברו הטוב
ביותר של אורן.
"אתה יודע מה עושים אנשים חכמים כשיש להם בעיה נפשית שכזאת?"
שאל רן וענה מבלי לחכות לתשובה "הם מקימים כת. כת מיסטית. אולי
גם אתה תקים כת?" "כן", ענה אורן בגיחוך, "כת הטאושי וואושי.
זה ילך טוב. מה זה אומר, תזכיר לי?" "משהו כמו פרה ביפנית עד
כמה שאני זוכר", ענה רן. "פרה" הרהר אורן. "זה שם טוב. כת הפרה
המשוגעת. אנשים יבואו לכזה דבר, הרי ההודים מאמינים שפרות הן
מקודשות. זה כמו חזיר אצלנו רק לטוב, אסור לאכול אותן כי הן
חיות קדושות.", הייתה שתיקה קצרה. "כן", מלמל רן בסוף, "טאושי
וואוושי זה שם טוב".
" אבל אם אתה שואל ברצינות מה דעתי", אמר רן, הבעת פניו
רצינית, "אתה באמת חייב להפסיק להשקיע כל כך הרבה בצבא. זה
שוחק אותך. לך למפקד שלך, תודיע לו שאתה חייב חופשה, שאתה
שנתיים וחצי בצבא ועדיין לא לקחת אף רגילה, רק יום- יומיים פה
ושם". אורן הקשיב לרן וחזר על דברים שרן שמע כבר אין-ספור
פעמים. שאורן לא יכול לקחת רגילה והוא לא יכול להשקיע פחות כי
הוא מתכנן על קריירה צבאית והוא קצין ומעריכים אותו בצבא ועוד
תירוץ אחרי תירוץ. רן כבר הכיר את כל התירוצים האלה בעל-פה אבל
הוא לא היה יכול להכריח את אורן לעשות משהו כנגד רצונו והוא
כבר מזמן התייאש מלנסות ולשכנע את אורן. הוא המשיך יותר מכוח
האינרציה. הוא התחיל ולכן הוא גם המשיך.
"סיפרתי לך על שדות האבן שראיתי ?", רן החליף נושא. התשובה באה
בניד ראש ורן המשיך מיד. "לפני איזה חודש נסעתי לרמה. קו 842
למחניים ומשם טרמפים למעלה ולבסיס. בקיצור, לרוב אני ישן כל
הדרך כי בשבת אין לי זמן לישון בגלל הילה" אורן גיחך כשחשב על
הילה ורן יחד. מבחינה חיצונית הם היו השניים הכי לא מתאימים
שאפשר היה רק למצוא. רן היה גבוה, אולי מטר שמונים וחמש
סנטימטרים בעוד הילה הייתה מטר חמישים וקצת. רן היה חייל קרבי
וככזה היה רחב וזריז בעוד הילה נראתה כמו בובת ברבי, וגם שקלה
פחות או יותר כמו אחת כזאת. אבל באופי. באופי שניהם היו
מתאימים כמו כפפה. שניהם היו מהחולמים למרות שלשניהם היה מוח.
אורן הכיר את רן כשהיו באוניברסיטה בתור עתודאים ואת הילה הוא
הכיר מהבסיס, שם היא הייתה מש"קית מודיעין והראתה יכולת מצוינת
גם אם מחסור קל במוטיבציה. בנוסף לזה גם רן וגם הילה עסקו
באומנות. בכלל, אורן שמח על כך שהשידוך שלו עומד כבר שנה בלי
שנראו בעיות באופק. רן הפריע את קו המחשבה של אורן כשהסיפור
המשיך ואורן חזר להקשיב. "בלילה שלפני הנסיעה הילה עשתה לילה
בחמ"ל אז ישנתי טוב כל הלילה ובנסיעה הייתי ער. קצת לפני צומת
עמיעד היה פקק קטן והאוטובוס האט. אני מסתכל שמאלה מהחלון ואני
קולט עץ. עץ מדהים. כל הענפים פרושים ונראים כמו מניפה. והקטע
הכי מדהים היה השמש. מאחורי העץ הייתה שמש של אחר הצהרים והיא
חדרה דרך הענפים. זה היה אחד הדברים היותר מדהימים שראיתי
בחיים". רן לקח אתנחתא קצרה בסיפור, כנראה שהעלה במחשבתו את
התמונה של העץ אבל אז הוא המשיך, "עכשיו, היה חום אימים
באוטובוס. כל כך חם שרציתי להתאבד". אורן הרים את פלג גופו
העליון בעקבות המשפט האחרון. "בחירת מעניינת של מילים". "אני
דווקא חושב שלא היה משהו" מלמל רן משהבין על מה אורן מדבר. "
טוב, תמשיך" אמר  אורן. "איפה הייתי? אה, כן. העץ. היה עץ
מדהים משמאל והיה כל כך חם באוטובוס" רן שלח מבט אזהרה אל עבר
אורן, "אז צלצלתי בפעמון וירדתי מהאוטובוס אחרי הצומת. חזרתי
אחורה לשבת קצת מתחת לעץ, לאכול את הסנדוויץ שלי ולנוח. קיצור
אני מגיע לעץ ומסתכל אחריו ואז ראיתי משהו. משהו שבגללו שכחתי
את העץ לגמרי. שדה ענקי. באמצע השדה השטח עולה למעלה ויש גבעה
קטנה. והקטע זה שכל השדה מלא אבל מלא באבנים לבנות. מה זה לבן?
שיש מבריק. ושוב, השמש מאחורה אבל עדיין למעלה ככה שהיא לא
בעיניים שלי. זה היה מדהים. לקח לי דקה עד שנזכרתי לנשום. זה
הזכיר לי את סטונהדג' פוגש את הסנה הבוער. הרגשה של כבוד.
הרגשה שזה מקום שאלוהים גר בו. אני התיישבתי על אחת האבנים
וישבתי שם כמה שעות. דרך אגב, שבוע הבא יש לי משפט על זה
שהגעתי לבסיס רק בערב". אורן שתק. רן שתק. אחרי כמה דקות של
שתיקה, רן לקח את התיק שלו ברמיזה על כך שהגיע זמנו לחזור
הביתה. כבר הגיע הזמן להתקשר להילה.
רן הגיע לבית, התחמק באלגנטיות מהשאלות של אימא ונכנס לחדרו.
החדר היה מרווח כשבמרכזו הייתה מיטה זוגית, בצד אחד של החדר
היה ארון הבגדים ובצד השני הייתה ספרייה עמוסה לעייפה בספרים,
רוב הספרים היו באנגלית, מתוכם הרוב היו ספרי פנטזיה אך חלקם
היו ספרי היסטוריה וספרי אוטוביוגרפיה. על הקיר הנגדי היה חלון
גדול ומיד בכניסה ישבה הטלוויזיה. רן זרק את התיק לצד אחד, פשט
את המעיל שנזרק לאלתר לצד השני, נעל אחת עפה אל תוך ארון
הבגדים בעוד חברתה נחתה למרגלות המיטה. "טאוושי וואוושי" זעק
רן בשמחה וזינק על המיטה, מתהפך באוויר ונוחת על גבו. הוא הרים
את הטלפון מהרצפה והניח אותו לידו, לחץ על הכפתור שבשלט רחוק
והטלוויזיה נפתחה על MTV הוא סידר את הכרית ועמד להתקשר להילה
כשמשהו הציק לו מתחת למרפק. הוא בדק את הכרית והיא הייתה בסדר,
גישוש קל מתחת לכרית העלה חבילת דפים שלא הייתה אמורה להיות
שם. הדפים היו דפי פוליו מקופלים ועליהם היה רשום בעט הוורוד
של הילה. רן הניח את הטלפון ופרש את הדפים מולו: "אני פונה כאן
לרן, רן שיכול לקרוא את המכתב הזה מבלי להתגונן..."
רן כבר לא צלצל להילה באותו היום.

האוטובוס נסע כבר שעה מאז העצירה האחרונה, בעפולה. הגשם נפל
בזעם על השמשות, כאילו הוא מנסה לשבור אותן, טיפות זלפו במורד
החלון שמעליו ונטפו על המדים שלו. כמו כל שבוע רן לקח את קו
842 לצומת מחניים. אבל שלא כמו בכל שבוע. השבוע רן היה ערני.
עוד חמש דקות הוא יגיע לצומת עמיעד. שם האוטובוס יפנה שמאלה,
יכנס לראש פינה ואז לחצור הגלילית. אחר כך האוטובוס יגיע לצומת
מחניים ושם רן יירד. הוא יעמוד ויחכה לטרמפים במשך שעה שעתיים
יחד עם כל החיילים האחרים. ואז הוא יירד בנפח ושוב יחכה
לטרמפים עד לבסיס. כשהוא יגיע לבסיס הרס"ר כנראה ייקח אותו
למשפט והוא יקבל ריתוק של כמה שבועות. רן לחץ על הפעמון
והאוטובוס עצר אחרי הפנייה בצומת עמיעד. רן לקח את התיק שלו
ואת הנשק וירד במהירות מהאוטובוס, נתקל בדרך בשלוש חיילים,
אזרח ושני עמודים. לשניה הוא עמד על המדרכה, הגשם מרטיב אותו,
לא בטוח מה הוא עושה ואז הוא הסתובב וחזר אחורה, הוא חצה את
הכביש והמשיך עוד מאה מטר ואז הוא ראה מימינו את עץ המניפה.
נוטף מים, הוא טיפס על שולי הכביש אל עבר העץ. עכשיו הוא כבר
ידע מה הוא רוצה ומה הוא עושה. הוא רוצה למצוא שוב את הרוגע
שבשדות האבן. הוא הגיע לעץ והשקיף אל השדה שמאחוריו. משהו היה
לא בסדר. השדה שלו היה חולה.
גושים ירוקים מוזרים הקיפו את האבנים הלבנות. הגשם זלג אל תוך
עיניו וגרם לו למצמץ. רן לא הבין מה קרה, לפני חודש הוא היה
כאן והכל היה לבן ומבריק. איך אבנים יכולות להיות חולות?! רן
התחיל לרוץ כמו מטורף, זורק את התיק ואת הנשק תוך כדי הריצה.
הוא הגיע אל השדה וכרע לפני אחת האבנים הגדולות, ברכיו התלכלכו
בבוץ אך הוא לא שם לב. הגוש הירוק כבר לא נראה כמו גוש ירוק.
זה היה שיח קטן. צומח מתוך סדק שבין הסלעים. השיח היה רטוב
אחרי הגשם והעלים המבריקים הדיפו ריח רענן, נעים. רן קם על
רגליו, חזר אחורה ואסף את התיק ואת הנשק. הגשם פסק מרדת ורן
התיישב על הסלע הגדול, הרטוב מהגשם. אלומת אור זרחה מבעד לפתח
בעננים ונפלה  על הסלעים. רן הוציא את מחברת הציור שלו מהתיק
והתחיל לצייר.
אורן הגיע לקריה כבר בשש בבוקר, כמו בכל בוקר. הוא הדליק את
הקומקום, שם שתי כפיות גדושות של קפה שחור לכוס שלו ביחד עם
כפית סוכר, מזג קצת חלב וחיכה דקה בחוסר סובלנות עד שהמים
ירתחו. כשהמים רתחו הוא מזג אותם לכוס ובחש את התכולה תוך כדי
הליכה לשולחן. הוא הניח את הכוס על השולחן, הדליק את המחשב,
תקתק בזריזות את שורת הקודים שיאפשרו לו כבר כניסה למחשב הארור
הזה שלו. מול עיניו זהר שוב - כמדי יום - הצג הכחול המבשר לו
כי "הצליח" להיכנס לתוכנה המבוקשת. עוד שלושה קודים...
אורן בחן את תור הידיעות הנכנסות. שורת המידע הורתה על 165
ידיעות נכנסות במהלך סוף השבוע האחרון. הוא סקר את דו"ח
הנדונים: "הג'האד האסלאמי" יבצעו פיגוע עוד שעתיים בתל-אביב...
מה חדש? חכך אורן... "לילי תכרטס את הידיעה מאוחר יותר. אורן
עיין בידיעה הבאה. היא דיברה על מטען נפץ מסוג חדש שנמצא בידי
ה-פת"ח בלבנון. אורן כבר הזהיר מאפשרות כזאת בדיוק לפני מספר
שבועות והקצינים הבכירים בזירה התעלמו בבוז- "הילד חושב שהוא
ממציא את הגלגל", הם אמרו אז. הם יאכלו את המילים שלהם עכשיו.
אורן התחיל לחשוב על השיחה של אתמול בערב עם רן. רן אמר לו
דברים נכונים. הוא באמת חייב לקחת קצת חופש מהצבא. החלטה
התגבשה בלבו. היום הוא ידבר עם גיא, הקצין האחראי עליו.

השעה הייתה עשר וחמישים. אורן היה באמצע המסמך השני שלו היום,
שהתריע מפני ניסיונות איראניים להעביר טילים משופרים ללבנון.
הוא גם הספיק קצת מהעבודה של לילי שהוציאה גימלים היום. אורן
החליט שזה זמן טוב לדבר עם גיא. הוא קם על רגליו ויצא מהמשרד.

גיא ישב במשרד שלו. על הקיר מאחוריו היה תלוי דגל ישראל שגיא
עדיין הצדיע לו כל בוקר. בצד ימין של המשרד היה ארון פלסטיק
ומתכת. הארון היה עמוס במסמכים בתוך קלסרים. על מדף אחד היו
מסודרות כל תעודות ההוקרה ותעודות המקצוע וכן הלאה שגיא קיבל
במהלך שירותו ולימודיו. על הקיר שממול היו שתי תמונות. הראשונה
הייתה של גיא עם הרמטכ"ל ועם האלוף עמוס מלכא, ראש אגף
המודיעין. התמונה צולמה בתום מבצע מוצלח. התמונה השניה הייתה
של מטוס הקרב כפיר. מלבד הארון, השולחן, שני הכיסאות והתמונות
החדר היה ריק. על השולחן שמול גיא נחו מספר מסמכים, שמתוכם גיא
התעסק ברגע זה במסמך שציין כי הוא במינוס בבנק. הוא לא היה
במצב רוח טוב.
לפתע נשמעה דפיקה בדלת. גיא הכניס את חשבון הבנק אל מתחת לערמת
המסמכים שמולו וצעק שאפשר להיכנס. הדלת נפתחה ואורן נכנס. אורן
היה קצין צעיר ומבטיח. עתודאי שהראה יכולת ניתוח טובה מאד. הוא
היה עובד חרוץ והתעניין בכל מה שהלך סביבו ולא שקע רק בתחום
האחריות שלו. החטיבה סימנה את אורן כראש זירה עתידי. "בוקר טוב
גיא"-"בוקר טוב אורן, במה אני יכול לעזור לך?" אורן כחכח
בגרונו והתיישב מול גיא. "גיא, יש לי בעיה" גיא ראה שאורן
מסתבך עם עצמו. זה היה מוזר שכן אורן היה תמיד מהיר בלשונו.
"כמה זמן אני בצבא?" פתח אורן. "שנתיים" ענה גיא מיד. "שנתיים"
חזר אורן בקול מהורהר. "אתה יודע שאני שנתיים וחצי בצבא ועוד
שלוש שנים באוניברסיטה ועדיין לא לקחתי אף רגילה בצבא ואף
חופשה באוניברסיטה?" גיא הבין לאן השיחה הזאת הולכת וזה לא מצא
חן בעיניו. היה מחסור גדול בכוח אדם בחטיבה ואורן מילא תפקיד
של כמה אנשים. "עכשיו אני יודע את זה" ענה גיא. "אני מתחיל
להישחק". ההודעה הייתה מפתיעה כשהיה מדובר באורן אבל סך הכל
כולם נשחקים בצבא. ועוד בשירות הסדיר שלהם. "אני חושב שאני
צריך קצת יותר זמן לעצמי. אני לא מדבר על משהו ארוך טווח. אני
פשוט רוצה חודש או חודשיים שבהם אני אגיע בשמונה בבוקר, יחד עם
כולם ואלך בשש בערב עם כולם. בלי להגיע בסופי שבוע להשלים
עבודה של אנשים אחרים וכו'" גיא הרהר בנושא. הוא לא יכול היה
להסכים עם אורן, עד כמה שהוא רצה. " אם אתה מתחיל להישחק, אולי
אתה לא מתאים לכאן" הודיע גיא. הוא ראה את התקווה שעל פניו של
אורן נופלת והוא דמיין את הפקידה שלו אוספת אחר כך את רסיסי
התקווה מהרצפה. "גיא", פתח אורן, "אתה יודע שאני עובד קשה מאז
שאני כאן, אתה לא יכול להבין שאני גם בן-אדם ושאני נשחק כאן?
אם זאת הגישה שלך אחרי כל כך הרבה זמן אז אולי באמת אני לא
מתאים לכאן!". המשחק התחיל אמר גיא לעצמו- מצד אחד אני חייב את
אורן כאן כי הוא אחד מהקצינים היותר מוכשרים ומשקיעים בחטיבה,
מצד שני הוא עצמו חייב להיות כאן כי הוא רוצה להמשיך הלאה
בתחום. הוא לא יכול להתקדם בתור קצין מודיעין של איזה גדוד.
"אני מצפה מהקצינים שלי שיהוו דוגמא לכל החיילים בחטיבה. אם זה
אומר מדים תקינים ואם זה אומר להגיע מוקדם בבוקר", תקף גיא.
"וזה מה שעשיתי עד עכשיו", אורן לא נשאר חייב, "בזמן שכל שאר
הקצינים בחטיבה הזאת היו בורחים לחמש שעות הפסקת צהרים כל יום,
באים בעשר בבוקר והולכים בארבע". השיחה נמשכה זמן מה. בסוף
השיחה, אחרי שאורן יצא החוצה בסערה, גיא נשען אחורה על כיסאו.
הוא שחרר אנחת רווחה עמוקה ומשך את החשבון ממתחת לערמת
המסמכים.

רן עדיין ישב על הסלע הגדול. מסביבו הגשם ירד לחילופין כל כמה
דקות. רן לא שת לבבו לכך. הוא היה רטוב לגמרי אבל הנוף שמולו
כמו הפנט אותו. הוא חשב על הילה ועל אורן ועל אלף ואחד דברים
אחרים שקרו בחייו. הוא הרגיש חופשי כמו שכל חייו הוא לא ידע
שאפשר. זה היה הרגע שלו. הוא הרגיש, עמוק בפנים, במקום הכי
אינטימי, הכי סגור, שאושר שכזה הוא לעולם לא יוכל להרגיש שוב.
זה אפילו לא היה אושר. זאת הייתה השלמה ועם ההשלמה הייתה גם
שלמות. זה היה רגע מושלם. וכמוהו לא יחזור לעולם. רן לקח את
הרובה והפך אותו. הוא החזיק את הקנה בפיו. שניה לפני שהוא לחץ
על ההדק, עלומת אור חדרה דרך העננים והעירה שוב את קבוצת
הסלעים, כמו האלומה שהאירה את הסלעים לראשונה. פחד לא מובן
חלחל דרך השלווה שמילאה אותו עד לרגע זה.
ואז היה שקט. בעוד גופו נופל אחורה, הוא ראה דמות זוהרת באה
לקראתו. "בוא ילדי הקט, בוא הביתה".
ההלוויה הייתה שקטה. זה היה מוזר אם חושבים על כל האנשים שבאו.
רוב האנשים היו חיילים, חלק היו חברים של רן מהאוניברסיטה
ומהתיכון. הילה הייתה שם וגם טל ושרון ומאיה. החברות. המפקדים
של רן מהצבא הגיעו ונאמו על המצב בארץ ועל לחץ משימות ועל כך
שצריך להישאר חזקים לא משנה מה קורה. ואז כולם הלכו הביתה
וחזרו לחייהם. אורן בילה את כל השבעה אצל ההורים של רן. הוא
הודיע לצבא שהוא לוקח רגילה וזאת הייתה זכותו. אף אחד לא אמר
לו כלום. אפילו לא גיא. אורן לא הבין מה קרה. אימא של רן שאלה
אותו כל הזמן למה הוא התאבד אבל אורן לא ידע להשיב. הרי יום
קודם לכן רן היה כל כך שמח. אפילו זה שהילה זרקה אותו לא יכול
היה לגרום לו להתאבד. רן היה אדם חזק. כנראה שהוא האמין שזה
הדבר הנכון לעשות. זה היה התירוץ הטוב ביותר של אורן.
אחרי השבעה אורן הגיע לצבא בזמנים המקובלים. הוא קם בשבע בבוקר
וחזר הביתה בשבע בערב. כולל פקקים. היה לו זמן לעצמו. הוא ראה
טלוויזיה, הוא קרא ספרים, הוא חידש קשרים עם חברים. הוא התחיל
לצאת עם בחור. החיים היו שונים עכשיו. הם היו טובים יותר. אף
אחד לא אמר לו כלום על כך שהוא צריך להשקיע יותר בצבא, נשארה
לאורן עוד חצי שנה לסיום השירות הסדיר שלו ואז עוד שלוש שנות
שירות בקבע. אורן ראה את העתיד כעתיד וורוד. והכל תודות לרן.

נועה ישבה ליד השולחן שלה בקריה כמו שעשתה כל יום במהלך
החודשים האחרונים. היא הייתה הפקידה של ראש הזירה ובתור שכזאת
היה לה חופש פעילות מצומצם מאד. היא לא לקחה גימלים שלא לצורך,
היא השתדלה לסיים את כל העבודה שלה בזמן הקצוב לה, היא לא
שיחקה ולא הכירה אנשים מחוץ לזירה. היא הבינה שהעבודה שלה
חשובה. היא היד שמשלימה את אורן, ראש הזירה.
אורן יצא ממשרדו. הוא ניגש לשולחן של נועה. "היום אני לוקח יום
חופש, אני נוסע לצפון, לרמת הגולן. אני לא אהיה זמין בטלפון אז
אין סיבה להשאיר לי שם הודעות. את יכולה לקחת יום חופש לעצמך
אם את רוצה. מגיע לך". נועה שמעה את הדברים שאורן אמר לה אבל
הם לא ממש נקלטו בראשה. אורן לוקח יום חופש? זה מגוחך. אורן
יצא מהמשרד, צעד לחניה שלו, נכנס לרכב והתחיל בנסיעה הארוכה
צפונה.
אורן ישב ברפיון על ההגה. יד שמאל מחזיקה את ההגה בזלזול בעוד
יד ימין עסוקה בלהעביר תחנות ברדיו מבלי לשרוף את הטייפ עם
הסיגריה. עברו אחת עשרה שנים מאז שרן התאבד. מאז אורן שאל את
עצמו ללא הפסקה מה הייתה הסיבה להתאבדות. הוא לא יכול היה
לחשוב על כלום. הוא עבר בלבו על כל סיבה אפשרית להתאבדות. הוא
קרא מסמכים וספרים בנושא. הוא חקר את העניין מכל כיוון אפשרי.
אולי זה בכלל היה רצח? ורק ניסיון מוצלח לגרום לזה להראות כמו
התאבדות? אורן שלל את האפשרות. הוא ידע עכשיו שישנה רק דרך אחת
לגלות את הסיבה להתאבדות. אורן זכר את הסיפור שרן סיפר לו על
שדה האבן. הוא גם קרא את דו"ח המוות. רן התאבד במקום שעליו הוא
סיפר לאורן. בשדה האבן. אורן נסע לשם עכשיו. הוא בילה את רוב
הנסיעה במחשבה על העבר, על רן ועל עצמו כשהיו באוניברסיטה יחד.
על כשהם הלכו לדיסקוטק והתחילו עם בנות, כשהם ישבו אל תוך
הלילה באיזה שדה נטוש ודיברו על הכל. בלי סודות. כשם יצאו עם
הילה ועם סיוון ואז נסעו לים בחוף הצוק ונכנסו לים, עירומים.
על הזיון שבא אחר כך. אלה היו החיים. החיים כפי שהם לא היו לא
היו מזה זמן רב.
אחרי שרן התאבד אורן כמעט ולא הגיע לצבא. הוא ישב שבעה בבית של
הוריו של רן. אחר כך הוא הגיע לצבא רק לזמן הנדרש. לא יותר
מזה. כל החטיבה ידעה שאורן ורן היו יותר מסתם חברים. למרות שאף
אחד לא פגש את רן חוץ מהילה. כשרן מת, כולם לקחו את זה כמובן
מאליו שאורן כבר לא יהיה אותו אדם. חודשיים עברו בלי שאורן
נשאר אפילו פעם אחת מעבר לזמן הנדרש לעבודה. ואז, החודשיים
עברו ואורן חזר לעבוד במלוא המרץ. הוא קרא מסמכים, העיר הערות,
עשה תואר שני בפסיכולוגיה תוך כדי העבודה בצבא, לא החמיץ אפילו
יום אחד בצבא. כשהיו מבחנים, הוא היה משלים שעות עבודה בלילה.
כשהיו לו עבודות, הוא פשוט לא יצא הביתה, נשאר בצבא על מנת
לחסוך את זמן הנסיעה והסידורים. הוא עלה על כמה עשרות ידיעות
חשובות שאותן הוא התעקש שצריך להעביר הלאה, הוא החליף את ראש
המדור שלו מיד כשהוא יצא משירות סדיר ועבר לקבע. ועשר שנים אחר
כך כבר הגיע לתפקידו הנוכחי כראש הזירה. אנשים כבר דיברו עליו
כעל האלוף הצעיר ביותר שאי פעם יהיה בצה"ל. הוא היה אמור
להחליף את ראש חטיבת המחקר בעוד כמה שנים. אלה בכל אופן היו
השמועות.
אבל אורן לא התעניין בכל הדברים האלה. בשבילו הדרגות היו פשוט
חשיפה לעוד מידע. בשבילו התואר השני היה דרך נוספת שבה יוכל
ללכת. והכל הוביל לרן. למה הוא התאבד? מה גרם לכך? הוא פסל,
בעזרת המידע הצבאי את האפשרות לרצח על רקע חבלני. הוא פסל את
האפשרות של תאונה על פי ראיות מהשטח. והוא פסל את האפשרות של
התאבדות על בסיס היכרותו עם אופיו של רן תוך השוואה עם דו"חות
פסיכולוגיים אותם הוא ניתח. מה עוד יכול להיות? אז עכשיו הוא
נסע לשם בעצמו. נסע לזירת המוות על מנת לנסות ולהבין מה קרה
שם. אולי המקום עצמו ייתן לו רמז.
אורן הגיע לצומת עמיעד. הוא פנה שמאלה והחנה את הרכב בתחנת
האוטובוס. הוא לחץ על הכפתור והאזעקה הופעלה, נועלת את הדלתות.
בהליכה איטית הוא חזר לכיוון הצומת. כשחיכה בסובלנות במעבר
החנייה הוא בחן את השטח. הוא ראה כבר מקומות כאלה. לא היה שום
דבר מיוחד. מקום יפה, כביש סלול טוב, תחנת דלק. באמת לא משהו
מיוחד. אוטובוס שנה שמאלה לכיוון צומת מחניים ואורן ראה שזה
היה קו 842 מתל אביב לקריית שמונה. אורן ניסה לדמיין את רן
בתוך האוטובוס, מצלצל בפעמון, לוקח תיק ונשק, נתקל וכמעט נופל
על כמה אנשים ואז יורד מהאוטובוס. פונה בהחלטיות ימינה לכיוון
הצומת ומעבר החצייה. לרן לא הייתה אף פעם סובלנות והוא בטח חצה
בריצה את הכביש, מתחמק ממכוניות עוברות. האור התחלף ואורן חצה
את הכביש. הוא ראה את העץ שעליו רן דיבר. זה באמת היה עץ יפה.
חודש דצמבר, הפריחה מתחילה אחרי הקיץ השחון שעבר על הצמחייה
באזור. השמש כבר התחילה לרדת באופק ואורן הבין על מה רן דיבר
בדיוק. השמש מאחורי העץ מאירה את העלים באור יקרות. חודרת
ומשחקת בענפים. מאירה עלים שנשרו לאדמה ואבנים קטנות. הוא ניסה
לטפס ע
ל המתלול הקצר ולעלות לשדה שאמור היה להיות מעבר לעץ והחליק.
רכב מאחוריו צפר והנהג צחק בקול רם. המדים של אורן התלכלכו הוא
ניער אותם וסידר את נרתיק האקדח בחזרה למקומו על חגורתו. הוא
ניסה שוב. בפעם השניה הוא עלה בלי בעיה. הוא ניגש לעץ ועבר
אותו. היה שדה נטוש ורחב ידיים מעבר לעץ בשדה היו מפוזרות
עשרות ומאות אבנים. מתוך סדקים באבנים צמחו שיחים בצבע ירוק
כהה. הנוף היה יפה אבל אורן לא מצא בתוכו את ההתלהבות שאפפה את
רן
כשהוא סיפר על המקום. גם המקום לא נראה כל כך לבן ומבריק כמו
שרן תיאר אותו. כל השיחים הסתירו את הסלעים. לא הייתה הרגשה של
אלוהים.
רעם נשמע ממרחק ואורן הרים את מבטו. ענני סערה עבים היו תלויים
במרחק. הם נראו מאיימים. אורן התיישב על אחד הסלעים והביט
באופק. הוא חשב שוב על רן ועל הערב האחרון שהם בילו יחד. האם
רן ידע שהוא עומד למות מחר? האם הוא ידע אך אורן לא חש בכך?
האם הוא חיפש עזרה? כת הטאושי וואוושי. אורן זכר את השיחה
שנסובה על הכת. האם היה זה רמז? האם רן חיפש משהו? אורן זנח את
המחשבה. הוא הגיע לכאן על מנת לפתור את החידה אחת ולתמיד. וזה
מה שהוא יעשה. הוא שלף את האקדח מהנרתיק שלו והתבונן בו. זה לא
היה אקדח גדול אבל הוא היה מדויק. אורן הוציא שני כדורים
מהכיס. כדורי דום-דום שהוא קנה במיוחד לאירוע. הוא הכניס את
שני הכדורים למחסנית הריקה וטען אותה. היה עוד רעם הפעם הרבה
יותר קרוב. אורן הניח את האקדח הצידה והוציא את הדפדפת שלו.
הוא כבר הכין צוואה. שילם את כל החשבונות שלו, סגר את כל
הפינות הפתוחות. הוא היה מוכן למות. הוא הוציא עט והתחיל לכתוב
מכתב פרידה. עד שהוא היה מרוצה כבר עברה רבע ש
עה. הוא הניח את הדפדפת התיק שלו והרים את האקדח שוב. העננים
היו מעליו וחסמו את אור השמש. אורן דרך את האקדח והכניס אותו
לפיו. שניה לפני שהוא לחץ על ההדק פתח נפתח בעננים ואלומת אור
אחת ויחידה האירה את הסלעים שמולו. פיו של אורן נפער כשהוא
הבין על מה רן דיבר. הוא הבין למה רן התאבד. ואז הוא לחץ על
ההדק.
הדמות שבאה אליו הייתה זוהרת. אורן הרגיש את השלווה שהדמות
הקרינה. "בוא ידידי, בוא הבייתה"

שדות האבן, קו 842 וצומת עמיעד קיימים במציאות. אם ברצונכם
לראות את שדות האבן. תקראו את הסיפור. המפה כבר בפנים.
בחודשי הקיץ המאוחרים שדות האבן יהיו נקיים מצמחיה. בחודשי
נובמבר- דצמבר, שיחים קטנים מתחילים לצמוח בין הסלעים.