הדברים החשובים
היא-
"אודי איחרתי" ציינתי את הברור מאליו כאשר נכנסתי לשיעור
המתמטיקה זמן רב אחרי שהוא התחיל.
"שמתי לב" אמר אודי בחיוך וסימן לי לשבת.
די מזמן הגעתי למסקנה שאם גורמים למורים לצחוק הם לא יעשו לך
שום דבר רע.
פניתי אל עבר השולחן ששמרתי לעצמי עוד בתחילת ההפסקה וגילתי
שבזמן שהתיק שלי נח לו בהספקה התיישבה לידו ילדה ממש מעצבנת.
אמרתי לי שאני חייבת לעבוד על כל מיני דברים ועברתי שולחן אחד
אחורה. שסובבתי את הראש אחורה ראיתי אותה היא הסתכלה לי בעניים
במבט חודרני ששכזה. חייכתי והיא חייכה בחזרה.
אין לי מושג איך קוראים לה וזה גם לא עניין אותי ממש באותו
הרגע. מהסתכלות על השולחן שלה הבנתי ששהיא עושה מבחן. כתבתי לה
פתק ודחפתי אותו לתוך ערימת הניירות שלה בשעה שהמורה המוזר שלי
היה עסוק בלדבר על דברים שלא קשורים לשיעור עם אנשים שזה לא
מעניין אותם.
השיעור נגמר ויצאתי להפסקה. מהר מאוד מבט עיניי התלכד עם מבטו
של אביב

אביב-
תמיד תהיתי לעצמי בתוכי למה הוא כל כך אוהב אותי. לא הבנתי איך
אדם נפלא שכזה בחר להיות חבר שלי.
הוא לא היה חבר מהסוג הזה.הייתה בניינו כמו שאומרים אהבה
אפלטונית (באמת). אפלטונית אבל אהבה חזקה ואמיתית.
כשראיתי אותו בהפסקה יכולתי לקרוא מהעניים שלו שקרה משהו ממש
טוב והוא קרא משלי שעשיתי משהו שהוא כנראה לו טוב. הוא התקרב
אלי ולחש לי באוזן "אפשר להזמין אותך לשוקו?"
התחלנו ללכת יחד לכיוון הנכון שיד נגה בכתף שלי. הסתובבתי זאת
הייתה היא נתנה לי את הפתק בחזרה.
לקחתי ושמתי בכיס עמוק עמוק כדי לשכוח. אביב הסתכל עלי בחשדנות
והבנתי שעכשיו אני צריכה לספר לו מה היה פשר הדבר. השוקו
יחכה.

המכתב- (חלק א')
כשפתחתי את הדף שזהיתי מיד שהיה אותו הדף ששיגרתי לעברה בשיעור
הקודם.
"המבט הזה שחודר לבפנים. קשה להתעלם. במיוחד שיש לך עיניים
יפות"
התנססו המילים בתב ידי המקושקש על פני הדף הצהוב- מה חשבתי
לעצמי?!
קצת יותר למטה בכתב הרבה יותר נקי ועדין היה כתוב
רסיסים של אור בדמעותיך
וחיוך שוב מגשש דרכו אלי
כל הטוב עודנו לפנייך
תני ידך בידי
ישר זיהתי. לא קלה דרכנו. חיוך קטנטן התנוסס על שפתיי בעוד
שבפנים הלב שלי צרח מאושר.
עכשיו כל מה שהייתי צריכה לגלות זאת מי לעזאזל היא.

החקירה-
יום אחרי זה הגעתי לשעת אפס. מיותר לציין שרק גופי נכח באותו
שעור תנ"ך משמעם, המחשבות שלי היו רחוקות אלף שנות מספר שמואל
ב'. כשהשיעור נגמר הלכתי אל הלוקר שלי להניח ת ספר התנ"ך הקרוע
שברשותי עד לשבוע הבא. בתוך הלוקר גילתי שמישהו דחף לי הזמנה
למסיבה. עוד אחת מאותן מסיבות שעיקר הסיבה שבאים אליהן היא
למלא את הגוף בסמים חוקיים יותר וחוקיים פחות.
להזמנה היה צורף פתק- "נעים מאוד אני גל. תבואי."
הבנתי שהכוונה אליה.
גילתי מה שמה סוף החקירה.

שנה אחרי-
קמתי. יום שבת בבוקר ההורים שלי רחוקים ובטוחים כי לבדי אני
בביתי. קמתי הזדחלתי בשקט מן המיטה משתדלת בכל יכולתי (המגושמת
יש לציין) לא להעיר את גל, אבל היא מצידה פתחה את עינייה
המדהימות וחייכה אלי. "תפסיקי לחייך אלי, זה לא הוגן" אמרתי
והיא עצמה את עינייה וחזרה לישון.
שנה עברה ובכל זאת עוד לא סיפרתי להורים הכל נראה כל כך מתאים
וטבעי שלא רציתי להרוס את זה. ירדתי למטה לבדוק אי-מייל. אביב
רחוק ואני מתגעגת.
בנתיים גל התארגנה ללכת היא כתבה לי מכתב (כמו שהיא תמיד עושה)
והחביאה לי אותו איפשהו כשי אני אמצא אחר כך. היא נישקה אותי
לפני שיצאה ואמרה "השארתי לך הפתעה"- לא שיערתי עד כמה גדולה.

העוזרת-
לא ידעתי  איפה המתכב אבל ידעתי שהוא יצוץ. גל סירבה לספר לי
איפה הוא. את המכתב אני לא מצאתי אבל העוזרת כן, עברית היא לא
ידעה אז היא תלתה את המכתב על המקרר שאני לא יפספס. גם אמא לר
פספסה אותו.

המכתב (חלק ב')-
כשנכנסתי הבייתה באותו יום אמא ישבה במיטה ולפניה המכתב. אחרי
שנה של מכתבים את הכתב זהיתי גם בלי לקרוא מה כתוב. לא רציתי
לשמוע מה שיש לאמא להגיד, לא רציתי. הסתובבתע פתחתי את הדלת
ויצאתי.
אמא יצאה אחרי ואמרה שאני לא יכולה לברוח, אבל אני העדפתי
לברוח כמה שיותר מהר וכמה שיותר רחוק.
ירד גשם חזק בחוץ והרגשתי שהוא מכוון אלי ונזכרתי איך בערך לפי
שנה התחיל לרדת גשם עלי ועל אביב. גשם מבולי שכזה אז רצנו
למצפה ועמדנו שם, הסתכלנו על השמיים וצעקנו עליו, צעקנו על
אלוהים.
רציתי לעשות את זה, רציתי לכעוס עליו כי הוא גרם לחיים שלי
להסתכך באי אלו סיבוכים. אבל לא עשיתי כי הבנתי שני דברים, אחד
הוא נתן לי את גל ושנית אני לא מאמינה באלוהים.
אז במקום לצעוק על אלוהים ברחתי לאביב. עליו הרבה יותר קל
לצעוק.

הסוף
חודש וחצי בדיוק אחרי כן גל זרקה אותי.היא אמרה שזה כבר לא
מתאים ושהקשר הזה עושה לשתינו רק רע. לא ידעתי מאיפה זה בא
עלי, לי זה לא עשה רע.
עם אמא ןאבא אני לא ממש מדברת בקושי גרה איתם באותו בית. אוצר
המילים שלנו מסתכם במילה לא.
אביב תמיד שם , מחכה בסבלנות שאני יבוא לנוציא עליו את כל הכאב
והעצבים. הוא עדיין אוהב אותי
ואני עדיין לא יודעת למה.