אני נוסעת שוב לעיר הדמיונית.
האיש שהמציאה סבל מסיפיליס
ומת ממנו. מנהיגינו לא קלטו את הבדיחה
ובאמת הקימו עיר, ששמה נלקח
מתוך בלדה מעורפלת ורומנטית
בגרמנית. רואים שהממציא היה אוסטרו-הונגרי,
תוצר ה- Lieder והוואלסים.
ילדה, תגידי שטרודל. שטרררודל!

אני סוטה מהנושא.
כן, ככה זה: ערים דמיוניות גורמות לסטות מהנושא.
לא, היא אינה קיימת באמת.
עיינתי בעיתון המקומי שלה. ראיתי: מפוברק.
זו קונספירציה. ראש עיר - טייס: היא באויר.
(ומזוהם לאללה, אציין.)
עובדים עלינו. במועדוניה
(הו, דיקט צבוע! כמה הוא חזק!)
רוקד קהל שכור של ניצבים.
ואיך תסבירו,
מדוע דווקא כשהגעתי,
בסינמטק הציגו חרא סרט?

אני נוסעת שוב לעיר הדמיונית,
לגרורותיה האורבניות, בהן
חבר יקר שלי ידע את מלוא האושר.
עכשיו הוא מת. האין זו הוכחה
לאחיזת עיניים?
מילים כמו אלוהים, ותל-אביב, וצדק
אינן מתארות מאומה, אלא שקר.

אני נוסעת ברכבת ישראל.
ניתקתי את הסוליות בקושי מן הקרקע
המוצקה כל-כך של עיר כה אמיתית: חיפה,
את הזרועות - מנער נהדר.
(שכבנו בפגישה הראשונה.
אני קשה להשגה בערך
כמו ג'וינט בחתונה של ברמן
בעיר המפוברקת, שאליה
אני נוסעת ברכבת ישראל.)

רכבת. חורף. גשם.
רכבת, כי פחדתי שתהיינה
שוב הצפות בכביש החוף.
שמים אפורים. ירוק מרוח.
כמעט כמו סתיו במדינות מתוקנות.
רק נקודות כתומות של תפוזים
שמחכים למדבקה של Jaffa
הצליחו להסגיר: לבנט!

הגעתי. שוב צמחו לה מגדלים
שלא היו כאן קודם. דיקט צבוע,
לא תעבוד על חיפאית!
אם רק אקח מברג מספיק גדול,
אצליח לשחרר את הברגים
הכעורים של עזריאלי!
כן, היא החלה בספרו הפסיכדלי
של תאורטיקן הציונות.
(לא, לא היה לו מוח אנליטי:
לא אנליטיקן, אלא רק סיפיליטיקן.)
היכן היא תיגמר?
כלומר, לכל בדיה
יש התחלה וסוף. היכן הסוף?
עמוס חושב שהיא נגמרת
שם, במקום עם הקרטונים המלוקקים.
טוב, "מלוקק" תמיד היה בפי - קללה.
אבל "מופרך" - קללה קשה מזו.

שתיגמר היכן שהיא רוצה.
מגיע לה. שלום, עמוס.
שלום, עינת. וגם לך שלום.
העיר הזאת שקרית ודמיונית
כמעט כמו המקום שבו אתה נמצא. אורפיאוס
כמעט הגיע בטעות לתל-אביב.
בוא תעלה איתו לטרמפ בחזרה.

נסעתי לי לעיר הדמיונית.
הווקמן אצל אחותי שבצבא.
קראתי ברכבת ספר
של ויטמן - "man with sweaty teeth".
כשכביש החוף מוצף, והישן חסום,
דבר אחד בלבד מעז ומחבר
בין מציאות להזיה פתטית:
רכבת ישראל. רכבת ישראל.