השעה אחת וחצי הלילה - יום חמישי נפתח מחדש. אני יושב מול המסך
והמקלדת, אוכל תפוח אדום ביד אחת, ומדפיס בשנייה. מה יש לי
לומר?

לפני כמה חודשים ראיתי את הזריחה, מראש הסילו שבקיבוץ שלי.
לצדי עמד איזה אמריקאי אחד, שבמשך השבוע שחלף ישן אצלי במסגרת
פרוייקט מח"צ והפך לחבר טוב - לפרצוף שלא אשכח. זו היתה הפעם
הראשונה, שאני זוכר, שחיכיתי במיוחד לראות את הזריחה בקיבוצי
שלי וברגע המשתהה הזה, בין-ערביים של בוקר, יש כל כך הרבה מקום
להרגיש ולחשוב... זהו אחד הרגעים שיישארו חקוקים אצלי לעד, עד
כמה שאני יכול לשלוט בכך. כל כך הרבה גוונים - של כחול ושל
כתום בשמיים, ושל אפור וירוק באדמה שמתחזקים והולכים והופכים
למושגים של ממש מול העיניים - שכבר לא פהוקות אלא פקוחות
ומשתאות.
השקט של הטבע - מלא ציוצים וברכות בוקר: צפור לגוזליה, עץ
לעלעליו, ואפילו שקשוק הטרקטור המתעורר משתלב בין השאר - הוא
שייך.
וג'ארד שעומד לידי, חולק כל זאת איתי. האם הוא יודע עד כמה
משמעותי רגע כזה בשבילי? האם אני יודע?
משמעותי מהבחינה של - הנה הבית שלי. הנה הארץ בה אני חי. זאת
לא הארץ שלי, אני לא רוצה בעלות על שום נכס שכזה- אני לא יכול
לקיים בעלות שכזו מבלי להיפגע. מה שכן ביכולתי לעשות הוא לקיים
חיי שיתוף ושילוב בארץ זו- לתת ולקבל - לזרוע ולקצור. מבחינתי
- קולות הציפורים שרק התעוררו, המעבר בין ההרים הכחולים לשמיים
כתומים-ורודים, הטרקטור מקדים הקום שכבר חורש והעובדה שיש
מישהו שחולק איתי כל זאת - כל אלו מהווים בשבילי את הארץ הזאת.
הופכים אותי לחלק ממנה, ע"י כך שהם מאפשרים לי להיות חלק מהם.
אולי זה פשטני מדיי, אבל זה מה שמשאיר אותי פה בארץ, למעשה.
רבין נרצח לפניי חמש שנים. רבים וטובים ממני דברו עליו. אני רק
יכול לומר שלדעתי, גם בשביל רבין ארץ ישראל היתה בסופו של דבר,
מקום לחיות בו - ממש כשם שהיא מקום להביא אליו חיים.
לכן הוא עשה את שעשה, ולכן הוא לא התקפל למראה הזעם והשטנה
שנתעוררה כלפיו, אולי הוא היה צריך לראות יותר בבירור את
שמסביבו, אבל אז חלומו היה דוהה וכמל, ממש כמוהו, ואיתם
תקוותנו לחיים אמיתיים בארץ.
ארץ, שאין לי אחרת, כי אני חלק ממנה.
ארץ, שאין לה אחרים מאיתנו שחיים בה - היא חלק מאתנו.

אני יהודי -
מוכה וחבול, מושפל ונגזר למוות, קורבן למכונת הנאצים. גאוותי
נלקחה, כבודי הושחת ואף צלם אנושיותי נלקח ע"י בני אדם אחרים,
שפרצופם לא קיים בשבילי. חיי הפכו לחומר גולמי - מותי הפך
למוצר מוגמר. אני בוכה, וכשנגמר הבכי אני נשאר עם הריקנות של
כאב שנמשך עד מרכז ישותי, ונשאר שם, רועד לבדו.
אבל אני גם בן לשושלת מפוארת, של עם משכיל, עשיר תרבות
והיסטוריה. עם שהביא פריחה לתרבות העולם, עם יסודות עתיקים
ועיטורים מדהימים של חוכמה וצדק. אני חוויתי גדולה, והפכתי לעם
סגולה.

ואני ישראלי -
הקמתי ארץ במו ידיי, ורגלי וכוחי הנפשי. ניקזתי את כל היכולת
והכוונה הטובה אל תוך הארץ הזו ורציתי להרגיש בחזרה - את
שאיבדתי במיידנק - את רגש החיים האמיתיים - של כבוד, של פריחה
ושל התחדשות. רציתי גם לנגוע שוב במקורות יהדותי העתיקים,
הטמונים פה ושם מתחת לאבן או עץ רענן.
אבל הפכתי גם לכובש, למכניע, להורס. בתאוותי לנקם, פסחתי על
עקרונות שהתוו דרכיי, ונכנסתי למעגל דמים שלא נגמר - האם
ייגמר? הבאתי דם לאדמה. אכן, צריך שניים לטנגו, אולם אין הדבר
מוריד מאחריותי לריקוד מוות זה, כי אני רוקד אותו, עוד ועוד
ועוד...
הבאתי, בעזרת הצדק שלוטש במשרפות מחנות המוות, לקיפאון האדמה
וההתחדשות : במקום בו אנו צודקים, תהודק האדמה בחצר ולא יצמחו
בה פרחים.

ונולדתי בן אדם-
עם ערכים, ושמחה. עם אמא ואבא, עם משפחה שאוהבת ואנשים מסביב.
עם גדלות ואנושיות. קיימתי את חזוני, הפכתי כאב - מצער לתקווה.
חתמתי הסכמיי שלום והבאתי אהבה, לארץ שנזנחה והופקרה לבדה.
ויריתי בראש ממשלה, כפתרון אחרון קיצוני. הוא פעל כנגד כל מה
שהאמנתי, ואיים למוטט את תמונת עולמי. לקחתי חיים, בשם האמת.
פניתי עורף לשמי - בן אדם.
ויריתי באנשים שמולי, פגועים לא פחות ממני. בכפר קנה קצרתי בהם
כבמגל ולא יכולתי להרגיש החמלה, על היותם בני אדם. נטלתי את
ערכם של אחרים, בשם ערכיי שלי הסגולים, כי הפכתי למה ששנאתי
מכל - מעגל האדם חוזר ושב. אב מכה בן הופך אב מכה בן...
הרגשתי בושה, ותסכול - ממש כמו האהבה והשמחה. חוויתי פחד כבן
אדם, כישראלי וכיהודי. אולם דבר אחד למדתי, שעם סגולה אין פרוש
הדבר - עם נעלה מאחרים. פרוש הדבר עם המקיים את עצמו, את
תכליתו ואת תקוותו. עם שחיי חיי אמת, בארץ אמיתית. עם שזורע
ונוטע גם בלב, גם באדמה. עם הקוצר בבוא הזמן, ולא דורש תשובה
מיד ועכשיו. חייה ותן לחיות - רקוד את ריקוד החיים, בלי מאבק,
בלי כפייה. השאר לעצמך את החובה האנושית להרגיש חמלה ותקווה
ואל להתבייש בהם.
כי במרכז אני בן אדם. אחר כך אני ישראלי. ומסביב - אני יהודי.