"לשבוע הבא" החל ליאור לאמר באופן איטי ומודגש, ההיפך מקצב
דיבורו הרגיל, גורם לאוזנינו להתחדד אינסטינקטיבית למשמע
השינוי, יודעות בלי שננחה אותן שמשהו חשוב הולך להיאמר וכדאי
שנקשיב טוב. "לשבוע הבא אני רוצה שתכתבו סיפור". סיפור, כמובן
שסיפור. קצב המילים הלך וגבר כמו טיל סאגר התופס תאוצה לאחר
השיגור. כוננות פגיעה. "סיפור על תובנות, סיפור תחת הכותרת
'יום אחד הסתבר לי ש...". האמת היא שלא הייתי שם כשהוא נתן את
המשימה, אבל אחרי שחלי סיפרה לי בטלפון והתחלתי לחשוב ברצינות
על איך אני מתמודד עם זה, ככה דמיינתי את הסיטואציה. תובנות.
"המפקד, נפגענו, אנחנו צריכים עזרה".
בהיותי אדם רציני מיד ניסיתי למפות אבני דרך משמעותיות בחיי.
ההחלטה ללמוד, להתחתן, שינוי המין, ההחלטה להתפשר על שטחים
תמורת שלום עם הפלשתינים. את מה מהם לעזאזל אני יכול לכווץ
ליום אחד? כל התובנות האלו לקחו זמן ואני לא זוכר רגע מסוים
שבו הן קרו. לא משם תבוא הישועה.
התחלתי לקרוא את היומנים שלי מהשנים האחרונות. חיפשתי בהם איזו
פנינה קטנה וחכמה, משהו פשוט, סקסי, מצחיק. משהו מעמיק. מצאתי
לקח שאומר שאני צריך להכין מראש נושאי שיחה למפגשים חברתיים
מאיימים, בעיקר עם המשפחה של אשתי. ניסיתי לכתוב על זה
והשתעממתי מוות. בפעם אחרת קלטתי שאני מנהל בינוני, אבל לא היה
שום סיפור מאחורי זה. והנה פה אני מבין שצריך לעשות דיאטה. נו,
סקסי זה לא.
התחלתי להרגיש את התסכול מפורר את התחתונים שלי לחוטים חוטים,
ארוכים ומסתבכים, אחד מדגדג את הברך, השני את האשכים.
מהכיוון הזה כבר לא יצא שום דבר. החלטתי שאם אני לא מוצא
תובנות, אני אשיג איזו אחת חדשה לכתוב עליה. התקשרתי לאמא.
"אמא, את מוכנה לספר לי קצת על איך הייתי כשהייתי ילד", "שוב
יש לך תרגיל כתיבה שאתה נתקע בו? רק לפני שבוע ביקשת ממני איזה
זיכרון ילדות. תראה, כבר נגמרו לי הסיפורים, אני לא זוכרת
יותר". "אבל אמא, אני בסך הכל מנסה להבין משהו על עצמי, על
העולם", "תפסיק לנסות להבין יותר מדי ותמצא משהו פרקטי לעשות,
תאמין לי - אתה תודה לי אחר כך".
ניסיתי לבדוק אם אני יכול להשתמש במה שהיא אמרה לי כתובנה,
אולם העובדה שלא האמנתי בזה קצת הפריעה.
ברגע של השראה הבריק לי רעיון חדש. ארזתי כמה בגדים פשוטים,
כלי רחצה, "לונלי פלאנט" משומש, מחברת חדשה ועט נוחה, נסעתי
לשדה התעופה ועליתי על המטוס הראשון להודו.
הודו היתה בדיוק כמו שציפיתי שתהיה. רחובות של שווקים
אקזוטיים, מקדשים קטנים בכל פינה, צלילי פעמוני הרים ברחובות,
נזירים מחייכים בגלימות אדומות וסאדוהים ערומים עושים מדיטציה
ומעשנים ג'ראס. לקחתי מהם כמה שאכטות והלכתי לעשות מדיטציה אצל
גורו אחד, מול נוף הרים קסום. כל יום הצלחתי להחזיק בתנוחת
לוטוס עוד דקה, והגעתי למצב שבו הצלחתי להימנע מלפקוח את
העיניים במשך עשרים דקות תמימות למרות הבחורה הבלגית החמודה
שתפסה את המזרון ממש לידי. הרגשתי משהו נבנה במחשבות שלי, אבל
עדיין לא מצליח לקבל צורה ברורה. כל יום ניסיתי לכתוב את מה
שחוויתי, אבל המשפטים לא הסתיימו אף פעם למרות שקניתי מחברת
חדשה שהגורו המליץ עליה, מחברת מנייר ממוחזר. הגורו שלי הציע
שאני אכנס לאשראם לעשרה ימים של שתיקה, מה שבטוח יביא לי לא
תובנה אחת אלא מעיין של תובנות. התחלתי לדמיין את עצמי שואב
תובנות מהמעיין הזה, אורז אותן בבקבוקי "נביעות" ומוכר אותן
בכמויות מסחריות.
היה נהדר, מה אני אגיד לכם. כל כך מרגיע, כל כך טהור, אבל
כשיצאתי לא הרגשתי משהו שונה. נשארתי אותו אדם, עם אותן
המחשבות, עם אותן הרצונות והעיקרית שבהן - תובנה אחת מסכנה,
משהו שאני יכול לכתוב עליו הביתה.
שוטטתי ברחובות הודו כשהייאוש מזמן עזב את התחתונים שלי וחדר
פנימה אל מעיי, הסתובב בקיבה ואני משוכנע שהרגשתי אותו מתדפק
על שערי הלבלב. קניתי מיץ מנגו מתוק ופגשתי את הבלגית החמודה
מהמדיטציה. היא ראתה שאני במצב לא טוב במיוחד והזמינה אותי
לכוס צ'אי חם. ישבנו וסיפרתי לה על משימת הכתיבה שלי והחיפוש
הכושל אחרי תובנה. שאלתי אותה איך היתה לה המדיטציה והיא אמרה
שנחמד, מרגיע כזה. הסתכלתי עליה. היא חייכה אליי. "תשמע", היא
אמרה באנגלית עם מבטא בלגי מקסים, "אני נוסעת מחר לטייל קצת
בנפאל, לא שום דבר רוחני או משהו כזה, אבל אני אשמח אם תבוא,
מה דעתך?". פתאום הרגשתי רפוי ונינוח כולי, חום התפשט בכל
הגוף. אולי זה היה הצ'אי, אולי שעות ארוכות של יוגה מתחילות
להשפיע ואולי ההצעה שבדיוק קיבלתי. חייכתי אליה, "בשמחה"
אמרתי, "אבל קודם אני צריך לכתוב משהו".