ביפו על הגבעה

כמו כל אחד , אני עומד תחת המקלחת החמה מתמכר לזרם המים החמים
ולריח הנעים של הסבון, עוצם את עייני, כאשר לפתע מעין הבזק אור
,ובתוך ההבזק הזה ראיתי אותה, את רחל בשמלה הלבנה, וכמו שבאה ,
כך נעלמה.
נזכרתי באותו יום בו נפגשנו לראשונה, היה זה ביפו על הגבעה,
ישבתי על ספסל ירוק המשקיף הגן אשר ממעל לנמל,
יושב ומביט במפרץ ובחוף תל אביב, ולהקות של שחפים יושבות במים
הכחולים נעות מעלה מטה לתנודת הגלים.
אישית אני יכול לשבת שם שעות ולהביט לים לשחפים לנוף, לעצום
עיניים ולהתמכר לריחות שמגיעים מהמסעדה הקרובה.
לעיתים אני חולם על אבו נבוט  הסולטן הטורקי, ולפעמים על רעמסס
שכבש את העיר במרמה, חתולים הופכים אצלי לדמויות של אנשים
ושחפים שמתקרבים אלי לנסיכות, אולי זה האוויר המיוחד, אולי זה
הבניינים העתיקים, אולי טיפוח הסביבה העתיקה והמנזר שבראש
הגבעה, או הגג המקומר של המסעדה בראש הגבעה או כולם יחדיו.
כל יום שישי או ביימי חופש  כאשר יש זמן, אני קופץ לשם, לשעה
שעתיים לא יותר, זה מספיק לי בדרך כלל, למלא את הנפש באווירה
ובחלומות ותמונת הנוף הריחנית.
אותו יום שישי ישבתי כך כבר שעה מביט מוקסם אל הים כאשר היא
עברה הנערה בלבן. בחורה בגיל השלושים
שערה החום אדמדם גולש על כתפיה הצחורות, מחשוף קל מרמז על חזה
שופע ומלא וחיוך ששווה זהב.
" מה אתה עושה אב'לה" שאלה?
"אני מצייר" עניתי.
צחקה צחוק קל בגיחוך מבויש "חה, הרי אין לך קן ציור , בד ,או
צבע ומכחול, אפילו לא נייר ועיפרון, אז כיצד אתה מצייר" שאלה
?
" עובדה" אני עונה לה "אני מצייר את המפרץ מרחוק במטושטש אני
משרטט אוניה וככל שמתקרב את להקת השחפים שבמים הכחולים"
" אבל אין לך נייר בכלל, תסביר לי איך אתה מצייר?"
"אין לי צורך בבד או נייר, אינני מתכוון למכור את הציורים שלי,
אני שומר אותם במוחי" אני עונה לה.
"אני יכולה לשבת לידך" שאלה?
"בבקשה " עניתי לה , ופיניתי לה יותר מקום.

שתיקה ארוכה ליוותה אותנו מרגע שישבה, הייתה מביטה בי בעיניה
היפות, מנסה להציץ למוחי או למחשבתי
ואני דווקא להפך הייתי פוזל בהסתר למחשופה הקל והעדין אולי
איזו תנועה שלה תגלה טפח קטן מהנסתר.
היא מתקרבת אלי ונשענת בראשה על כתפי וידה מונחת בטבעיות על
ירכי, גל של ריגוש מיני מפריע את שלוות נפשי,
ריח גופה הנשי עולה באפי, הנשימות שלי מתחילות להיות יותר
כבדות, כאילו עליתי במדרגות.
אני לא יודע איך הגענו לזה כי לפתע נפגשו שפתנו לנשיקה שוקקת
ארוכה וחושנית שכמותה לא חוויתי שנים, הלשונות מתערבלות זו בזו
הנשימות  מתנשפות תוך השמעת קולות הנאה ורק בראשי עולה השאלה ,
מה קורה איתי ואיך אני מסתבך כאן בסיפור אהבה בלתי אפשרי.
בבת אחת היא ניתקת ממני, מביטה בי בחיוך, צוחקת צחוק נעורים
שובבי, נותנת לי נשיקה מהירה במצח מנופפת בידה ונפרדת ממני תוך
ריצה קלה בשביל המוביל לרחוב מפרץ שלמה, ואני עדיין נדהם
ונפעם, לא מבין את שקרה כאן בדיוק ורק שארית מגע הקטיפה של
שפתיה החושניות נותר.
חזרתי הביתה קצת מאוחר מהמתוכנן הייתי חייב לרחוץ היטב את
הפנים מהריח שלה שדבק בי ולהמציא סיפור שעצרו אותי על מהירות
ועיכבו אותי, איך שהוא יצאתי מזה.

שבוע ימים הייתי חולם, לא הצלחתי בכלל להבין מה עובר עלי,
ידעתי שזו עלולה להיות תסבוכת רצינית אבל שום הגיון בריא לא
מנע את נסיעתי ליפו היום השישי שלאחריו.
אותו ספסל אותו מקום, אותו הנוף והשעה, ואכן גם היא הנערה אישה
באה.
"מה אתה מצייר היום" שאלה?
" את סלע אנדרומדה ונערה קשורה אליו" עניתי לה
"ואת " שאלתי ? " מה מעשייך כאן."
"אני באתי לראותך" ענתה והשפילה מבט, "אתה לא תבין זאת" אמרה.
"מה זאת אומרת, הסבירי לי" עניתי לה
"תראה, אמנם אתה נראה לי מבוגר ממני בעשרים שנה אבל אני מרגישה
מין קשר מיוחד אתך, לא שקרה משהו בינינו אני לא חושבת שנשיקה
אחת  משנה מסלול חיים, אלא ההילה הרוחנית האופפת אותך והחמימות
וגם המבט שלך והחיוך הזה , אלו הביאו לי תקווה, תראה אני
נשואה, קוראים לי רחל, לא טוב לי בבית, אני לא מתכוונת לפרט,
אני עובדת בסביבה, אני באה הנה גם בימי שישי למרות שלא עובדים
אצלנו בימי ו', ככה יש לי זמן איכות משלי, עד שאחזור, ומשבוע
שעבר אחרי שנפגשנו אני מרגישה מתח וצורך לפגוש אותך שוב, אין
לי הסבר  מעבר לכך"
הייתי המום, הרי גם אני שבוע ימים חש תחושות מוזרות, כמיהה
וגעגוע לפגוש בה שוב.
"בואי ניגש למסעדה של אבולפיה ממול ונשתה קפה או משהו ונדבר"
אני אומר לה.
דיברנו המון , אני לא יודע על מה, היא התקרבה אלי וישבה לצדי
על הכורסא הפינתית, שוב הניחה את ידה על ירכי
הביטה לתוך עיני ונשקה לי נשיקה חטופה, "תבוא ביום ראשון אחרי
העבודה שלך לכאן, תמציא תרוץ לאישתך, תבוא, אני אהיה שלך, יהיה
לך טוב אני חשה אהבה גדולה אליך. אמרה , קמה ונעלמה.
סחרחורת קלה אחזה בי, נהיגתי הביתה הייתה מאוד לא זהירה, חשבתי
כל הזמן על שאמרה לי .."אני אהיה שלך, יהיה לך טוב.." פינטזתי
לי, כן בהחלט  פינטזתי לי אלא מה.
כל השבת לא הייתי מרוכז, המחשבות שלי הוליכו אותי אליה, רציתי
לדבר איתה , אבל לא היה לי שום קשר, מי היא
מהיכן, מאומה.
ביום הזה השתדלתי לשמור על רעננות ושלוות נפש, אני לא יכול
לומר שהלמות הלב המתרגש התאימו עצמן למצב,
מיד לאחר העבודה שמתי פעמי למפגש, היא הייתה שם, ציפתה לי עם
החיוך שלה, לקחתי את ידה בידי וצעדנו לנו בשבילים ובסמטאות
הקטנות הצרות עד שמצאנו לנו פינה נסתרת, חיבקנו זה את זו
ושפתינו מצאו האחת את השניה, נשיקה של סערת חושים תוך שידי
חוקרות את גופה הבשל והכמהה למגע אהבה של גבר, שעה לא זזנו
משם, שעה של נשיקה ארוכה כאילו באנו שנינו להשלים חסר של שנים,
רציתי אותה, רציתי אותה מאוד אבל היא חששה,  הייתה ביישנית קצת
למרות הכל, אבל המגע הזה למרות שלא בא לסיפוקו היה נפלא דיו.


המפגש הבא היה שיא חדש, חזרנו לימי נעוריו וסקס במכוניות, זה
לא היה מה שהייתי רוצה ובטח לא מה שהיא
רק סערת יצרים במגש חניה מרוחק ועזוב וזוג שנסחף לתוך החושניות
של מגע שמבקש ישועה.
ידעתי כי לא נוכל להמשיך כך וכי צריך לחשוב על פתרונות יותר
טובים, גם היא הייתה שותפה לכך שמעט הזמן שעומד לרשותנו צריך
להיות יותר איכותי.
היה זה יום שתוכנן על ידי להשתתפות בכינוס, נפגשנו ביפו על
הצוק ומשם ירדנו לנמל, שם שכרתי שיט ביכטה
כזו שגם מהווה מסעדה, זה היה מסע של שיכרון חושים בחדרון צר
בבטן היכטה, ערומים מתלטפים ונהנים זה מגופה של זו נשיקות
וליקוקים שלא נודעו לנו מעודם של רצון לעוד ועוד האחד מהשני
והאי רצון להיפרד רק להישאר כך חבוקים לעולמים אבל לכל דבר יש
סוף,
בשיט חזרה הוגשה לנו ארוחה נהדרת של דגים וגבינות וקינוחים
נהננו גם הנאה גסטרונומית, היה קשה מאוד להיפרד על החוף, הרגשה
של פגישה אחרונה הייתה באוויר המלוח, גם דמעות האושר שלה העידו
על מאבק פנימי שמתחולל בתוכה, הגילוי של עולם טוב לרגע של חום
אהבה ותשוקה, לעומת העולם שהיא צריכה לחזור אליו בעל כורחה,
היחסים הבלתי אפשריים על ממד הזמן, הגיל הבית , המשפחה ועוד
המון סיבות. לי היו המון סיבות למה להמשיך
אבל לא דיברנו  על כך.
שבועות על שבועות הייתי יושב שם, ביפו בספסל בגינה שעל הצוק,
אני הים והשחפים ורחל שלא חזרה.