אני לא יודעת למה חשבתי בדרך הביתה שאף אחד לא יהיה בבית.אולי
קויתי שמשהו יקרה ואפתח את הדלת ואכנס לבית ריק.
אבל כלום מזה לא התרחש, נכנסתי ובליל קולות עלה באוזני, דברים
בקשר למרק שנשרף, שיחת הטלפון של אחותי המעצבנת ופרצי הצחוק
הקולניים המתפזרים בחדר, האופניים החורקות עם כל סיבוב נוסף
שחברתה השמיעה.
עמדתי בשקט בקצה החדר והסתכלתי, קצות אצבעותי משכו ומשכו
בסוודר עד שאחד החוטים נפרם וחור קטנטן נפער בו.
אבא ישב על הכסא הצהוב וקרא בקול את חדשות הבוקר " את שומעת,
שוב תאונת דרכים, שוב נהרגו שני אנשים".
הוא שפשף את עיניו בכפות ידיו המחוספסות, עכשו עבר לשלב
החינוך: " מתי כבר ילמדו שלא המלחמות הן ההורגות אותנו ? "
ומיד עבר להקריא את הכתבה במלואה.
אמא עמדה ליד הכיריים ושרה בקול " לגעת באושר...".
צעדתי בהיסוס בצעדים קטנים ואיטיים לפינת האוכל,הנחתי את התיק
והתיישבתי בקצה הכסא.
אמא פנתה אלי בסיום השיר : " רוצה לאכול דנה ?"
לא חכתה לתשובה והניחה על השולחן צלחת מרק שרוף ופרוסת לחם
שחור.
" איך היה בבית הספר? היה בסדר ? "
גם הפעם לא ממש הקשיבה, נענעה ראשה ופנתה להדליק את הטלויזיה.
אחותי קראה אלי מקצה החדר : דנה, תומר התקשר וחפש אותך , אמר
שאולי יקפוץ מאוחר יותר "
הרעש החריש את אוזני, סיימתי לאכול את המרק בבהילות כמעט ואיני
שמה לב לטעם המר שלווה אותו.
פתחתי את הילקוט והוצאתי את ספר הגיאוגרפיה, משכתי את המחברת
וכלי הכתיבה.
חזרתי אל דלת הכניסה ופתחתי אותה : " אל תחזרי מאוחר " קרא
אבא.
פתאום השתרר שקט, באוזני עדין הצטלצלו הקולות, ירדתי במדרגות
והרחבתי צעדי ברחוב.
בגן הציבורי נשמעו קולות ילדים, האויר היה צונן קמעה.
התיישבתי על הספסל, פתחתי את ספר הגאוגרפיה והתחלתי לקרוא.
אור השמש החל לדעוך לאיטו ופנס הגן האיר מעל ארגז החול.
הילדים עזבו מזמן את הגן, עברתי לארגז החול, הנחתי את המחברת
על דפנות הארגז, החול הדק חדר לנעלי והטריד אותי.
ידי כתבה במהירות את התשובות לשאלות, מחקתי וכתבתי, מחקתי
וכתבתי.
הדף התמלא בכתב ידי המסודר והעגול.
בשעה מאוחרת חזרתי הביתה, פתחתי בזהירות את דלת הכניסה.
היה שקט.