אני לא עצוב יותר.
כאילו, אני עצוב כל הזמן אבל העצבות היא כבר לא מרכז החיים
השלי.
פעם הייתי עצוב והייתי מתרכז בלהיות עצוב, אבל עכשיו...
עכשיו, נגיד כשאני עצוב, אז אני עצוב אבל ברגע שבא משהו אחר
אני שוכח מהעצבות.
כאילו, אני לא יכול לא לצחוק או משהו כזה,
פעם כשהייתי עצוב הייתי יכול להגיד לי בראש שאני עצוב ואז
הייתי רק עצוב.
עכשיו אני צריך רגעים מסוימים שבהם אני נהיה עצוב בבאת אחת.
ההשראה שלי גם הלכה. אני חושב שזה בגלל העצב שלי.
עוד לא התרגלתי להיות לא עצוב אז אני לא יודע איך לשמוח
ולהתחבר לשמחה.
למרות ששמחה זה קקה.
כשהייתי עצוב (כאילו, מרוכז בעצבות) אז הייתי מופנם והייתה לי
מעין השראה פנימית.
אנשים לא היו מתייחסים אלי, וזה לא הפריע לי.
עכשיו כשאנשים לא מתייחסים אלי אז אני נעלב ואיכפת לי. איכפת
לי!
מה קורה לי?
ומה שהכי מוזר זה שלא שמתי לב עד עכשיו לחוסר השראה הזה.
הייתי מתנהג רגיל והכל עד שפתאום זה הכה בי,
כאילו, פתאום בבת אחת זה היה כזה: וואי אין לי השראה.
אתם יודעים מה?:



           אולי אין לי השראה אבל לפחות יש לי נזלת!!!!!!!!!!