היה טיול.
היו הרבה אנשים, אבל לא יכולתי לראות את הפנים שלהם ולא זיהיתי
אותם.
הכל היה אפור וישן, נורא הזכיר שואה.
כולם עלו לרכבת חוץ ממני וכמה אנשים.
הרכבת נסעה ואנחנו הלכנו בדרך אחרת.
פתאום פגשנו אותה ליד שער. פתחתי את השער והרכבת נסעה רוורס.
עליתי על הרכבת.
נסענו באזורים עם עצים שחורים ונמוכים, ומעל הים.
אחרי הים היה מדבר קטן ובאמצע שלו היה האולם של הפסטיגל.
הייתה דלת גדולה שדרכה אפשר היה לראות את האנשים בפנים.
נימרוד רשף (נימי נימ) עמד בחוץ בטוקסידו והרים את הידיים שלו
באוויר.
אני עמדתי מאחוריו.
הוא רץ לתוך האולם כדי לשיר שיר אם טל מוסרי.
אני נכנסתי אחריו.
בכיסאות ראיתי הרבה מהידידים שלו.
באמצע המושבים היה עמוד שאליו גם היו מושבים שאף אחד לא ישב
אליהם.
עליתי על העמוד וישבתי.
מתחתיי ראיתי את בת-דודה שלי גל ונגעתי לה בראש עם הרגל.
יוסי בניטח, עידן אשכנזי ועוד ילד עלו למעלה וניסו לשבת.
הם לא ראו אותי ובכוח דחפו אותי למטה.
התחלתי לצעוק אליהם. הם ניסו להתנצל אבל לא הקשבתי להם.
יצאתי מהאולם בכעס.
שחיתי בחזרה את הים.
לא היה לי כוח ללכת ברגל ואיתי את הרכבת מרחוק אז רציתי לקפוץ
אליה.
התחבאתי מאחורי עץ ופתאום שמעתי צעקות.
ראיתי שלושה חיילים ישראליים עומדים בתצפית מרחוק.
הם צעקו לי לצאת עם הידיים למעלה.
כשיצאתי הם צעקו עוד משהו, לא שמעתי מה הם אמרו אז צעקתי להם
בחזרה, "לא שמעתי!"
פתאום הם צעקו אש,אש,אש והתחילו לירות אלי.
ברחתי לתוך בור ברצפה והתחלתי ליפול.
הכל הפך להיות לאט לאט מאפור למואר באור צהוב של לפידים.
חשבתי לעצמי שנפלתי המאורה של הערבים ושיאסר ארפת יתפוס אותי.
כשהגעתי לקצה ראיתי רק קרשים ממוסרים לקיר כמו סולם.


ואז התעוררתי........