טיפה.
טיפה.
המון טיפות קטנות-קטנות..
שיוצרות שלולית.
עוד שלולית.
המון שלוליות שמצפיות את המדרכה.
"אני שונאת את הגשם" רטנתי, מסתכלת דרך החלון אל עבר הרחוב
הרטוב.
"לא נורא.. תראי איך החלון מאושר.. סופסוף משהו מצחצח אותו!"
היא צחקה.
הסתכלתי עליה, היא תמיד מצאה דרך לשעשע אותי.

טיפה.
טיפה.
המון טיפות קטנות-קטנות..
שיוצרות שלולית.
עוד שלולית.
המון שלוליות שמצפיות את המדרכה.
כמו בשנה שעברה, הטיפות נאספו על החלון, מנקות אותו.
אך הפעם, כשרציתי להתלונן אליה-
היא לא הייתה שם.
לא הייתה כדי להצחיק אותי, וכדי להוציא אותי מהדכאון החורפי
ששרר עליי בתקופה הזאת מידי שנה.
הסתכלתי על הקיר, מנסה למצוא אותה...
אבל-
היא לא הייתה שם.
או במטבח
או בסלון
או בכל מקום אחר..
נעלמה.
gone..
חלפה כמו הרוח הקייצית שביסרה על בוא הסתיו..

וחיפשתי אותה... אלוהים יודע שכך עשיתי..
ואז- נזכרתי!!
נזכרתי במה שלפני חצי שנה לא יכולתי לשכוח!
ידעתי איפה היא !! נזכרתי ....!

הלכתי שם, צועדת בין שבילים,
חולפת על אבנים-אבנים של אנשים.
ושם ראיתי אותה.
שקטה כמו השקט שאחרי הרעם.
הרעם של הירייה ההיא, שאחריו בא הברק שפילח את ראשה..
הברק ההוא, שהיה כדור.
הכדור ההוא, שבאשמתו היא רחוק ממני
הרוחק הזה- שנבע מעולמות שונים
העולמות האלו..- שאחד של המתים, והשני- של החיים.
החיים האלו- שלה, שהיא גזלה
הגזילה הזו.. שבגללה אני עצובה..
העצב הזה- שבא כל בגלל החורף
החורף הזה- שבו היא לא כאן כדי לשמח אותי
השמחה הזו-...

שנשכחה..