פגשתי אתמול את האיש שאף אחד לא מכיר. הוא עבר לידי ולא היתה
לושום הבעה על הפרצוף. בעצם אני לא בטוח שבכלל היה לו פרצוף.
הוא נראה לי נורא מוכר, אבל ידעתי שאני לא מכיר אותו - זה היה
הרי האיש שאף אחד לא מכיר, אז לא יכול להיות שהכרתי אותו. בעלת
הבית אמרה שאין לו חברים, כי תמיד היה שקט אצלו ואף פעם לא
היתה אצלו אף מסיבה. היו הרבה שמועות על האיש שאף אחד לא מכיר
- כי אף אחד לא הכיר אותו.
חשבתי שאנשים יודעים עליו די הרבה בתור האיש שאף אחד לא מכיר.
חשבתי אם זה בגלל שהוא לא נתן לאף אחד להכיר אותו או בגלל שאף
אחד לא ניסה. יכול להיות שאנשים צריכים מישהו כזה, שאף אחד לא
מכיר, כדי שיוכלו להדביק לו את כל הפנטזיות שלהם. אף אחד לא
יכול היה להוכיח שמה שאמרו לא היה נכון, כי אף אחד לא ידע
באמת. נראה לי שזה יותר נוח להם ככה. אולי גם בשבילו. אף אחד
לא בא אליו בטענות ולא ניסה לשנות אותו. בעצם הוא היה היחיד
שהיה יכול להיות הוא באמת. לא היה לו למי לעשות הצגות. לא היה
לו בשביל מי להיות אחר. אני חושב שאני ממש מחבב את האיש שאף
אחד לא מכיר. וזה בלי בכלל להכיר אותו.