החבר שלי אמר שיש לי אישיות איומה, אז הלכתי לקניון לחפש אחת
אחרת שתתאים לשמלה החדשה שלי, אבל לא מצאתי כלום. כל הדברים
שראיתי היו מכוערים, יקרים או כאלה שכבר ניסיתי על החברים
הקודמים שלי. חלק מהמוכרות היו ממש נחמדות, חלק היו אנטיפטיות,
אבל זה לא שינה הרבה. השמלה שלי היתה סגולה בהירה עם גב חשוף.
נכנסתי לחנות האחרונה וכמובן ששם מצאתי את מה שרציתי:
אינטיליגנטית, נחמדה, חוש הומור, עדינה כשצריך, מקסימה, שנונה,
רומנטית, נעימה, מוכשרת, בקיצור כל מה שחפשתי באישיות חדשה,
היא גם בדיוק התאימה לי ונראתה נפלא בסגול בהיר. קצת יקרה, אבל
לא שומדבר שלא יכולתי לעמוד בו. שלמתי. המוכרת שאלה אם לארוז
או לקחת, בקשתי לקחת, לא רציתי לחכות עד הבית. כשהגעתי החבר
שלי ראה חדשות ונורא רציתי להשוויץ לו באישיות החדשה שלי, אבל
ידעתי כמה חשוב לו לראות חדשות ושלא יפריעו לו וכיוון שעכשיו
הייתי גם נורא מתחשבת חיכיתי עד מזג האויר ורק אז שאלתי אותו
אם הוא רואה משהו שונה. החבר שלי הסתכל עלי חזק חזק והסתכל
והסתכל והסתכל ואז הוא אמר: "חיכית עם זה עד אחרי החדשות, את
אף פעם לא מחכה עד סוף החדשות, אז זו בטח אישיות חדשה!" הוא
צחק מרוצה מעצמו. אני קיוויתי שהוא יגיד משהו כמו בסרטים, משהו
כמו: "עשית משהו בשיער נכון?" ואז הייתי כועסת עליו, איך שהוא
לא שם לב אלי, מזניח אותי, מתעלם ממני ולא מרגיש בדברים שאני
עושה למענו. לא ידעתי מה להגיד אז רק שאלתי אותו אם היא מוצאת
חן בעיניו, הוא אמר שבינתים כן והלכנו לישון.
בבוקר קמתי לפניו ועשיתי ארוחת בוקר. האישיות החדשה שלי לא
כללה בישול, אז פשוט שמתי עוגיות על צלחת, הכנתי קפה והבאתי לו
למיטה. הוא חייך. "אני אוהב אותה" הוא אמר. חייכתי חזרה, מה
היה לי לעשות?
מאז חיינו באושר ועושר, הוא היה משוגע על האישיות החדשה שלי
ואני התבוננתי בפתק ההחלפה. הוא אהב ופינק אותי במשך שלוש
שנים. שבוע וחצי אחרי יום השנה השלישי שלנו אמרתי לו שזה נגמר.
הוא שאל למה, אמרתי לו שזה בגלל שהוא היה מאוהב באישיות שלי
ולא בי. כשהתעוררתי למחרת בבוקר הוא והדברים שלו לא היו. גם
האישיות שלי שהיתה מונחת על הכסא נעלמה. "מניאק!" צעקתי.
נכנסתי לדכאון, אז הלכתי לקניון לקנות לי חיים חדשים.