המצאתי משחק. משחק למבוגרים. הוא לא מתאים לילדים מסיבה אחת
פשוטה. הם לא מבינים שזה רק משחק. זה משחק מסובך. הכללים שלו
לא ברורים לגמרי. הוא מעט מעורפל. צריך להכנס לזה, בלי לחשוב
על זה שזה רק משחק. אפשר לשחק את זה לבד, או עם חברים קרובים
או בני משפחה או מישהו שאתם לא מכירים. אפשר לשחק אותו בכל
מקום. אתה מחליט לבד כמה נקודות אתה מקבל, אבל רמות הקושי
משתנות בלי כל שליטה. זה נשמע לכם קצת מוזר נכון? לא נורא. גם
לי זה היה קצת מוזר בהתחלה והאמת היא שגם אני מתבלבל עוד
לפעמים. לא תמיד אני מצליח. לפעמים אני אפילו מתקשר לחברים
בשביל שיעזרו לי עם הסתבכויות שאני לא רואה איך אני יוצא מהן.
כל אחד יכול לשחק, נשבע לכם. רק צריך להחליט שהולכים עם זה עד
הסוף אחרת זה לא שווה כלום. לפעמים אני חושב שזה משחק די
אדיוטי, אבל העברתי איתו כמה תקופות ממש קשות. לפעמים זה אפילו
מופיע לי בחלומות. אתם חושבים שזה עצוב קצת נכון? בנאדם מבוגר
שכל כך תלוי במשחק מטופש. אז אני אספר לכם סיפור. יש לי קרובת
משפחה שחיה לגמרי לבד. אפילו לא כלב. כלום. מה היא עושה עם
עצמה? משחקת ברידג'. זה כל מה שהיא עושה. היא נוסעת לתחרויות
והכל. אלה החיים שלה. אתם חושבים שזה יותר טוב? למה? בגלל שזה
משחק יותר פופולארי? בגלל שאותו אתם מכירים? זהו. זה בדיוק
אותו דבר. כל אחד משחק משחק משלו. אני מכיר אנשים שמשחקים יותר
ממשחק אחד. לפעמים הם אפילו משחקים כמה משחקים בו זמנית. אני
לא כל כך אוהב את זה, אבל מילא שכל אחד יעשה מה שהוא מבין. גם
המצאתי לו שם. למשחק שלי. אני קורא לזה אופטימיות. |