הנה ג'ימי, אינדיאני צעיר, לבוש בגרביונים, כפכפים ושמלת
מלמלה. לכאורה, טרנסווסטייט ממוצע, אך ג'ימי אינו חובב משכב
זכר, אלא פשוט משוכנע כי זוהי הדרך היחידה להתלבש. יתכן וזה
היה החינוך הקלוקל בביתו או במוסדות הלימודיים, אך ג'ימי מספר
על ילדותו שעברה ברוגע היחסי והרגיל של מתבגרים אמריקאים
בקליפורניה. לא ברור מה הייתה נקודת המפנה בחייו של ג'ימי, וזה
לא מעניין כלל את שוטרי לוס אנג'לס, אשר ישמחו בכל הזדמנות
להכות את ג'ימי באלותיהם ולזרוק אותו לתא המעצר ללא סיבה
מוצדקת.

ג'ימי מתעלם מהאנשים הרדודים ההם, "אנשי הפלסטיק", קורא להם.
הם לועגים לו על כך שהוא נהנה למרוח ילדות בשוקולד וללקק אותן,
אך האם אכפת לו? הוא עסוק מידי בלאכול ירקות (אך לא שזיפים,
כיוון ששזיפים אינם ירקות!), כשהוא נזכר בערגה בימיו במוסך של
הוריו, העמוס חביות שתן שלו ושל חבריו.

אולי יהיה מוטעה לומר כי ילדותו עברה ברוגע יחסי ורגיל של
מתבגרים אמריקאים בקליפורניה, שכן אביו הוא חבר קונגרס עם עבר
נאצי, ואילו אמו זונה לשעבר (טוב, אז ילדותו כן עברה ברוגע
יחסי ורגיל של מתבגרים אמריקאים בקליפורניה).

לג'ימי יש אף ממש מכוער, גם בהונותיו אינם מעוררות חשק מיני
מיוחד, אך זה לא מפריע לנערות המופקרות של ארצו להתקרב אליו
ולגרום לו אושר רב. הן הרי מורדות, מתנגדות לסמכות אביהן,
מסתובבות עם פרחחים. ג'ימי רוצה ריגושים, אבל לא רוצה לאהוב.
בפעם האחרונה שזה קרה, הוא ננטש וליבו נשבר, וחזרתה לאחר שנה
לא עזרה במאומה.

ג'ימי יושב בפארק, נהנה, נמצא במצב רוח מעופף למדי.
שוטרים מתקרבים לשם, בוחנים אותו. "הוא נראה מוזר מידי", אומר
אחד מהם.

COP KILL A CREEP! pow pow pow.