יש לי ילד קטן בתוכי, ילדה אם לדייק, היא לא יוצאת הרבה. זה
מוזר, ההורים שלה לא מרשים לה לצאת מהבית אז היא מעדיפה להיכנס
אליי ולהתחבא מהם, ככה הם לא מוצאים אותה והיא גם יוצאת מהבית
וגם מתחמקת מההערות שלהם כשהיא חוזרת. היא יודעת שאם היא אומרת
שהיא הייתה בתוכי אז הם יסלחו לה שהיא ברחה מהבית באמצע הלילה
ולא חזרה שבועיים. ככה זה אצלם בבית, הם משפחה מיוחדת כזאת.
כולם שם גמדים כאלה בגודל של אצבעון, אני חושבת שאחיה הגדול
הוא היחידי שבגודל נורמלי... מה שדי מפחיד בהתחשב בעובדה שהוא
היה אמור לצאת מהבטן של משהו שלא יותר גדול מבוטן. מעלה כמה
תהיות בקשר למקור שלו הייתי אומרת. אבל אחיה הוא הכי מסכן
בבית, הוא המעלית התורנית, הם הרי לא יכולים להגיע למקומות
הגבוהים והוא לא יכול לחיות בבית נמוך אז הם התפשרו בניהם: כל
פעם שהם צריכים משהו הוא מרים אותם והם לוקחים, אלא אם זה כבד
ואז הוא כבר מוריד את זה בעצמו. אני חושבת שהוא דרך פעם על
אחותו בטעות, או שזו הייתה אמא שלו... אני כבר לא זוכרת. אני
רק זוכרת שהיא הייתה מאושפזת בבית חולים במחלקת פגים במשך
חודשיים אחרי זה, כי כל פעם היא הלכה להם לאיבוד שם בין הקפלים
בסדין באינקובטור כשהם באו לבדוק אותה. בסופו של דבר הם הגיעו
למסקנה שעדיף פשוט להשאיר אותה במקום ולחכות שהשברים יתאחו
מאליהם.
אז הילדה הזאת היא בערך בגילי, אפילו יש לה חבר קטנטן כזה שהיא
אוהבת להתחבא איתו אצלי באוזן. אני לא אומרת לה כלום על זה,
אבל זה די מציק כי אני לא יכולה לגרד את האוזן כשמגרד לי ואני
לא יכולה לשמוע דיסקמן כשהם שם. הם טוענים שזה מפריע להם
להתרכז... אפשר לחשוב במה יש להם להתרכז, כל מה שהם עושים שם
זה להתנשק ולהתחבק. לא צריך הרבה ריכוז בשביל זה. אבל זה בסדר,
אני מעדיפה את זה על הבטן, שזה המקום האהוב עליהם. כשהם בבטן
זה תמיד נורא מדגדג לי בהתחלה ואח"כ עושה לי בחילה. אז אמרתי
לה שתבחר מקום אחר כי נמאס לי לרוץ לשירותים להקיא כל פעם שהיא
והחבר שלה רוצים להיות ביחד.
ההורים שלה לא יודעים שיש לה חבר, גם על החבר הקודם שלה הם לא
ידעו. היא אומרת שהיא לא רוצה לספר להם עדיין כי היא מפחדת
לגבי איך שהם יקבלו את זה. היא אומרת שכשלאחיה היה חבר הם לא
אמרו על זה כלום, אבל ברגע שהיא הביאה את החבר הקודם שלה הביתה
הם עשו לה צרות. אז מה אם הוא היה גיבן שתום עין שגדול ממנה
ב10 שנים?! העיקר זו האהבה. אז עכשיו היא מחכה, ומחכה, ומחכה
ואני לא יודעת מה קורה איתה שם בפנים. היא לא יצאה משם כבר
שלושה שבועות. גם החבר שלה דואג כבר, הוא בא אלי כל יום אחרי
שהוא חוזר מבי"ס ושואל אותי אם היא יצאה כבר ואם אפשר לדבר
איתה. ואני, מה אני בכלל בכל העסק הזה? אני מרגישה כמו "הבית
של יעל" בזמן סופת הוריקן.
עכשיו כולם באים אלי בטענות. "למה נתת לה להיכנס?", "איך זה
שאת לא יודעת מה קורה שם בתוכך?", "את לא מרגישה שום דבר
מיוחד???" ומה אני אמורה להגיד להם? שטוב לי ככה שהיא נמצאת
בתוכי ולא רוצה לעזוב? שזה עושה תחושה טובה כזאת לדעת שצריכים
אותך? אז מה אם אני מרגישה ככה?! יש לה הורים, יש לה חבר (סמוי
ככל שיהיה) והיא צריכה לצאת ולהתמודד עם העולם האמיתי ששם
בחוץ.
הדבר היחידי שאני לא מבינה עד עכשיו זה למה כל בוקר היא יושבת
לי על תנוך האוזן ומקיאה. |
