אנחותיה התגברו בתנועתם, אגלי זיעה עטרו את מצחה, את גבה, את
שדיה,
עיניו פתוחות כמו בכוח, מתעקש לראות אותה למרות הדחף העצום
לעצום את עיניו ולפול למערבולת הרגשות וההרגשות ששטו בתוכו,
שהקציפו את ליבו.
צדודיתה הוארה באור חיוור, צובע את גבה באור ירח לבנבן, רועש
ברעש הגשם, ליבו מתדפק עם הטיפות, גופו בוער בגופה, בוערים כאש
בעולם רטוב וקר.
היא קמה ממנו, חיוך שבע רצון על פניה, עיניה אומרות לו את
רגשותיה.
מחייך, הוא נשאר שכוב על גבו, נותן לשמיכה החמה לעטוף אותו,
להגן עליו מהכפור, בעוד היא נעה לאיטה לכוון המטבח, עטופה
סדין.
הוא הביט בה הולכת, כמו מתנה עטופה, כמו סוכרייה מתוקה,
כשאחיזתה בסדין התרופפה, הביט בו נופל ממנה, חושף גב חלק,
טוסיק חמוד, רגליים קטנות עם גרביים שממשיכות לטופף להן לכוון
המטבח.
היא פתחה את דלת המקרר, צובעת את עצמה באור כתום-אדום, גל הקור
הפתיע את גופה והוא הבחין בעור הברווז על גבה, היא התכופפה אל
תחתית המקרר, גופה מוסתר מאחורי דלת המקרר.
עיניו נעצמו בעודו נזכר בסערת החושים אותה חווה, כשהבחין לפתע
שדלת המקרר מתקרבת אליו במהירות, עיניו נעצמות מפחד הפגיעה שלא
אחרה להגיע.
עיניו הדומעות נפקחו אל חושך חדש, ידו מגששת, מרגישה את זרם
הדם מאפו, כשידו השנייה נוגעת בקיר שכרגע נפגע ממנו, קיר חדרו,
בו שכב לבד, הגשם דופק בחלונו, כשהוא מבין מה קרה, המציאות
פוגעת בו כמו אגרוף, דמעת עצב זלגה מעינו, מנסה לשחזר מציאות
שלא הייתה.