בדעתי, לכתוב בבימה זו סיפורים קצרים על קשר בין גבר לאישה.
סיפורים אלה יהיו מהולים משני מקורות: רשמים אישיים ופרי
דמיוני הקודח.
קודם שאעלה על הכתב את סיפורי, רציתי ליצור מבוא. רקע לצורך
שלי לחלוק דמיון וחוויות עם אחרים.
אינני רוצה להשמע פלצני, מנופח. אני רוצה להתבונן אליכם בגובה
העיניים ולנסות לשחרר תחושות של "איש אחד" בעולמנו המופלא.
עולמנו מופלא כל עוד אנו טורחים לפקוח את עיננו ולהתבונן בנוף
האנושי שמסביב.אנסה לשכנע אתכם בכך. הנה אני מתחיל:

נשים מפעימות אותי. זוהי עובדה.
אין שום חשיבות לגיל הכרונולוגי של בת חוה. היא מצוידת בכל
האמצעים
למשוך את תשומת ליבי מהרגע שנולדה.
כמובן שלוקח לה זמן מסויים על מנת להכיר את יתרונותיה וכיצד
להפעילן בדרך היעילה ביותר. מאותו רגע שעמדה על יכולתה זו -
היא קטלנית. אני יודע שכך הדבר לגבי. ממבט סביב, אני מקבל את
הרושם שאני מצוי בקבוצת הרוב.
חקרתי את הנושא במשך חודשים רבים. אל תניחו שצריך עבור מחקר
כזה אמצעים יוצאי דופן. ממש לא. כל שהיה עלי להביא היה עיניים
בוחנות, הרבה סבלנות, קורטוב של סקרנות, מעט יצירתיות ותבליני
רגש פה ושם - לתיבול.
נחוצה גם תכונה נוספת. חשובה מאד. כנות. מסתבר שהיא מאד מוערכת
בקרב המין היפה.
ראשית, למדתי להתבונן עליהן. הן כל כך מרתקות.
אני ניצב במעלית הדוהרת לקומה ה-15 בבנין משרדים בסיטי של
תל-אביב. סמוך לי ניצבים - נפרדים זה מזו - גבר מעונב עם תיק
ואישה מחויטת. הגבר יכול לעסוק בשלוש תעסוקות: להתבונן במספרי
הקומות,
להתבונן במבט בוהה על נעליו, או לעיין בעיתון, מסמך שבידו.
לא כך האישה. היא תמיד בוחנת את המראה שלה. אם המעלית מצוידת
בראי, היא תסדר את שערה, תיטיב את חולצתה, תנער פירור בלתי
נראה מבגדיה. היא מצוייה תמיד בתהליך פעילות של שיפור עצמי.
עזבתי את המעלית ואני יוצא בעקבותיה. היא הולכת לפני. היא
יודעת שאני מתבונן אחריה. כל תנועותיה מחושבות. אני אוהב רגעים
כאלה.
והנה אני יושב מולן. זה יכול לקרות במסעדה, בחדר ההמתנה במשרד
כלשהו, באוניברסיטה. אני מתבונן, משתדל לא לנעוץ עיניים.
בעיקר מרתקת אותי הפעילות הנשית עם שערן. אני מסוגל להתבונן
מוקסם דקות ארוכות. לא אשכח אישה יפה שזכיתי להכיר שהיה לה
מנהג להעביר את חמשת אצבעות כף ידה בשערה הערמוני, הקצר.
תסרוקתה היתה מסודרת ומעוצבת תמיד. עם העברת האצבעות בתנועה
איטית בשפעת שערה, התפרע השיער, אך ברגע שנשלפו אצבעותיה מהמסע
בשערה, חזרה כל שערה למקומה הקודם. מראה מופלא.
במקרה אחר, ישבתי בדיון מעניין על נושא בנקאי עם אישה שביקשתי
לקבל את חוות דעתה. מסרתי לה מסמך והיא עיינה בו. שערה גלש על
עיניה והיא תחבה את חמשת אצבעותיה לרעמת שערה והסיטה אותו
לפסגת ראשה. שם נחה לה אלומת השיער שניות אחדות בטרם תתחיל את
גלישתה החוזרת הבלתי נמנעת כלפי עיניה. התהליך חזר שוב ושוב על
עצמו ואני גיליתי עד מהרה כי מראה זה מעניין לא פחות מן המסמך.

אישה אחת סיפרה לי כי היא נהנית למשוך את תשומת ליבם של גברים
במקומות שונים. "אני נוהגת להעביר את כף ידי על לחיי כדי למשוך
את המבט שלכם אלי". ממנה למדתי כי נשים נוהגות לבלוש אחר גברים
מעניינים לא פחות מאשר עושים זאת אנו. היא עושה זאת באמצעות
"התעמלות" מרשימה של מבטים חפוזים וסמויים.
לא פעם - ברגעי מנוחה או הזדמנות אחרת - הייתי מוצא עצמי
מתבונן מחלון משרדי או חדרי בפעילותם של בעלי חיים. הראיתם פעם
כיצד ציפורים שונות מבטאות עניין ורצון ליצור קשר? הזכר, תמיד
גדול יותר, מקושט יותר. בתקופת החיזור הוא נוהג להרשים את
הגברת שכלפיה  הוא משקיע תשומת לב בכל מיני תעלולים. הוא
מתרוצץ סביבה, מקים רעש, משמיע קולות. והיא - עושה עצמה אדישה.
האדישות נמשכת זמן מסויים עד שהגברת מתרצה ואז הם נוסקים יחד
על מנת להיפגש עם הארכיטקט כדי לקבל הצעות לבניית קן.
אצל החתולים, הקשר הוא הרבה יותר קצר.ותכליתי. ומה עושים בני
האדם? לנו יש סיבות נוספות לרצות בקרבת המין השני. הסיבה איננה
רק המשך השושלת. ישנן סיבות יותר מורכבות. אולי זהו מותר האדם.

הייתי גם מודע למסכת הסטיגמות הסובבת אותנו לפיה, גברים הם
ישירים, בוטים, קצרי רוח, מעוניינים רק בדבר אחד ורצים לספר
"לחברה". נשים, מאידך, הן עדינות, רגשיות מתעניינות בקשר ארוך
טווח ויודעות לשמור סוד. עד מהרה התברר לי כי חלק מאמיתות אלה
אינו מדוייק.
התברר לי כי האדם הוא יצור חברתי. הוא רוצה בחברה כדי לספר,
כדי שיאזינו לו, כדי שיגיבו אליו. שמעתי לא אחת כי נשים אוהבות
מחמאות. מעניין! גם אנו הגברים אוהבים זאת. כולנו, גברים
ונשים, רוצים שיעריכו אותנו, שיאהבו אותנו. בתמורה, אנו מוכנים
להקשיב, להעריך ולאהוב אחרים.אוה, כמה אנו רוצים?!.אבל,  לא
תמיד אנו יודעים איך עושים זאת.  
רצונות בסיסיים אלה הופכים לצורך חיוני בנקודות זמן שונות אצל
הגבר והאישה. השיא מגיע בשלושה צמתים אליהם אנו נקלעים: זהו
למעשה המניע שלנו לעשות מעשה חריג:בעקבות טראומה של פרידה מבן
הזוג; כשמתקיים שינוי מהותי במעגל החיים שלנו; ובהגיענו לתחום
גיל מסויים. ואז אנו זקוקים רק לאמצעי על מנת להכיר את
האלטרנטיבות שסביבנו.

במקום העבודה שלי, שמעתי פעם איש ביקורת אומר כי אדם עלול
להיסחף לעשות מעשים חריגים כאשר נוצר שילוב של שלושה רכיבים
אצלו: אופי, מניע, והזדמנות. אני חושב שהוא צדק.

גיליתי דבר נוסף. קיים פער מהותי בין נשים לגברים. במבנה הנפשי
הפנימי. הנשים רגישות יותר, רומנטיות יותר. בצמתים שתיארתי
הנשים משתמשות הרבה יותר בליבן ולאחר מכן מוצאות לכך תימוכין
שכלתניים.
אנו הגברים לא מודעים לתחושת אי הנוחות הגוברת בקרב בנות זוגנו
ככל שאנו שוקעים בשגרה. לפתע "היא" שמה לב שאנו לא מחזרים,
מחמיאים, מפתיעים, מרגשים - כפי שנהגנו לעשות בתקופה הקודמת.
הוסף לכך את העולם המודרני שהולך ונעשה פתוח וגלוי. מבטא בצורה
ברורה וחושפנית את כל המאוויים הכמוסים באמצעות סרטים, הצגות,
כתבי עת, וסיפורים שמספרת ידידת הנפש שלהן. "הכל קורה שם. ומה
איתי?".
ובתחום זה נתקלתי בשלוש גרסאות "נקיות":. :
אישה אחת סיפרה לי בגילוי לב מוחצני."רציתי לדעת" אמרה "האם
אני מחמיצה משהו. היתכן שקיים רגש והנאה ותענוג בסמיכות אלי
ואני לא יכולה לנסות אותו?". זה היה המניע. כעת נותר היה רק
להמתין להזדמנות. או ליצור אותה.
גרסה שנייה היא הגרסה של האישה שחשה ויודעת כי בן זוגה חדל
לרגש אותה. היא מכבדת אותו, יש להם זכרונות וילדים משותפים,
היא
זוכרת בנוסטלגיה ימים טובים, אבל, כעת הם רק "חיים באותו בית".

אישה זו רוצה וחשוב לה שיאזינו לה, שיגלו בה עניין, לחוש
נאהבת, נחשקת, מבוקשת. כמה פשוט ומובן.
גרסה שלישית היא הגרסה של הרצון, ולעיתים גם הצורך, לחוות
חווייה של קשר עם גבר אחר "לפני שיהיה מאוחר". אחת כינתה זאת
"ההנאה שבפרי האסור" ופיתחה זאת לרמה של אמנות. אחרת קראה לכך:
הצורך "לחוש מגע יד אחר".
כמובן שישנן גם גרסאות מעורבות. נשים הן מאד יצירתיות.
הלימוד שעברתי היה מאלף. אני כורע תחתי מן הממצאים.
המימצא המרתק ביותר שהעליתי בתהליך הלימוד נגע לי. גיליתי על
דברים מופלאים על עצמי.
המימצא המפעים השני היה שנשים הן מרתקות ומיוחדות ונחשקות ור
ומנטיות בכל גיל אפשרי. לדעתי, אין לכך גבולות של זמן. אני שמח
שכך.
המימצא המשגע השלישי היה ממדי התופעה. מאד גדולים. מאד מאד.

אני קוטע בנקודה זו את המבוא. מקווה שלא הייתי נמלץ מדי. אני
רוצה לחלוק חוויות והנאה עד לגבול מסויים. אחרי הכל, אי אפשר
לאגור את כל הרשמים הללו בראש מבלי לספר אותם. אני מרגיש כמו
הספר של המלך מידאס. וזהו הבור בו אני צועק את התרשמותי.

עד לסיפור הראשון, היו שלום.