הרעש נשמע קרוב אליי. בתוכי אולי? אני מוטל על הריצפה. לא
נושם.


לפני כן:


"אל תעשי לי את זה, לא עכשיו!" התחננתי. היא מוחה דמעה שהחלה
לרדת על לחייה, והגיע אט אט אל פיה. בטח הייתה מלוחה, כמו הים
שישבנו מולו בפגישה הראשונה הראשון. "זה לא אתה, זאת אני"
אמרה, ולא הרימה אליי את מבטה. הסתכלה בנעליה שכל-כך יפות
עליה. ואני גם מסתכל ברגליה הארוכות היפות, זוכר איך הרגשתי
אותן פעם קרובות אליי, באותו ליל אוהבים שלנו.  אני זוכר גם
איך הגענו לחדר שלה, ההורים שלה היו בסופשבוע. היא הדליקה את
כל הנרות שלה, היו לה המון. היא הייתה טיפוס רוחני, הייתה. לאט
לאט הסירה את שמלתה. היה לה גוף מושלם, חוץ מצלקת אחת שלא
סיפרה לי איך קיבלה אותה. אהבתי את הצלקת הזאת. לא פעם ולא
פעמיים העברתי את אצבעי על אותה צלקת נפלאה שהייתה מתחת לחזה
המקסים שלה. באותו לילה שנינו איבדנו את בתולינו, וזה היה לילה
מדהים במלוא מובן המילה. כאב לה, אך היא לא התלוננה. נהגתי
בעדינות, גם אני לא הייתי מנוסה. באותו לילה הפכנו לאחד. שכבתי
מעליה מרגיש את גופה החמים מתחתיי. רציתי לשמר את אותו רגע,
להיתקע כך לנצח, ליצור חור בזמן. נזכרתי באותו רגע ושוב הרגשתי
את גופה העירום מתחתיי. הרגשה אלוהית. "אל תתני לי את זה! את
שונה! את לא כמו כל האחרות..." כאב צרב את ליבי. כולן לפניה
אמרו זאת. כולן. חשבתי שהיא שונה, שסוף סוף בחרתי באדם עמוק
יותר שאיתו אהבה היא יותר מסתם סטוץ ממושך. לא רציתי לחשוב
שטעיתי. היא לא הייתה כמו כל אותן בנות שמתחנחנות ומורחות על
עצמן צבעים שכלל לא הולמים אותן. היא לבשה בגדים כהים, לא
התאפרה הרבה. מראה לא היה חשוב לה. עד לפני...לא זוכר כמה זמן.
הזמן כאילו לא קיים בשבילי עכשיו. אולי כבר אז ידעתי שזה הסוף,
אבל הסתרתי את זה והמשכתי לאהוב אותה. היא התחילה להתאפר
וללבוש בגדים צמודים, להסתכל לפחות שלוש פעמים במראה. התחילה
לחייך חיוך טיפשי ולנסות למצוא חן בעיניי אנשים. לא בעיניי.
חייכה אליו כל הזמן, ואני ראיתי והתעלמתי. חשבתי שזה סתם נדמה.
בעצם לא, ידעתי שיש ביניהם משהו.  זה היה דיי ברור. אבל למשפט
כזה? אותו משפט ששומעים בסרטים הטיפשיים? המשפט הקלאסי שאף אחד
לא חושב שעדיין אומרים אותו בקע מבין שפתיה הענוגות, ואני
התחלתי לבכות, כמו תינוק בכיתי. בכיתי עלינו, בכיתי על מותי.
ברגע שאמרה מילים כאלה משהו בתוכי מת, אולי השמחה, אולי האהבה,
אולי כולי. נשארתי רק כאב, כאב בדמות אדם. "ככה לא זורקים 5
שנים לפח!" צעקתי עליה, שכל העולם ישמע. "אל תצעק, אנשים
ישמעו..." היא ביקשה. עד כדי כך השתנתה. אולי כדי שלא אוכל
להגיב בדרמטיות לקחה אותי לאותו מועדון. כן, גם הוא היה שם.
"שישמעו!" הטחתי בפניה. "כל דקה השקעתי בך, כל נשימה שלי הייתה
שייכת לך, וככה את עוזבת? ככה את זורקת אותי כמו סמרטוט?!"
ייללתי. היא לא ניסתה להשתיק אותי. "זה בגללו, נכון?" שאלתי,
יודע את התשובה ועם זאת מפחד לשמוע אותה. "עוד לא עשינו כלום,
רק אהבנו מרחוק..." היא לוחשת, רוצה שאדע שלפחות הייתה נאמנה.
"את אוהבת אותו, וזה כואב יותר מכל דבר! זאת בגידה לכל דבר!"
הבטתי בה בזעם. עיניה ביקשו שאעזוב אותה, שלא אעמיד אותה במצב
כואב, אך לא נעניתי לבקשתן. "הוא שינה אותך? הוא זה שגרם לך
להפסיק...להפסיק להיות את?" צעקתי באוזניה, מתגבר על המוזיקה
הרועשת שהשמיע הדי.ג'יי, "הפסקת להיות אני?" הנמכתי את כולי.
הדמעות לא הפסיקו לרדת, כאילו התפוצץ לי צינור בתוך הלב. היא
לא ענתה. היא הסתכלה לכיוון כל שהוא. הסתכלתי אני לאותו כיוון.
הוא עמד שפ והתבונן בנו וברגע שהתבוננתי בו אני הוא הסיט את
מבטו. "הוא גם דחף אותך להיפרד ממני, נכון? הוא זה ששם את אותו
משפט...אותו משפט נוראי בפיך, נכון?!" זעקתי שוב. כאב חד פילח
את ליבי. היא הנהנה. לא אהבה לשקר. "ומתי הפסקת לאהוב אותי?"
שוב הנמכתי את קולי. ידעתי שכבר מזמן. "אני לא יודעת, אולי כבר
לפני חודשים. אבל נהניתי איתך והיה לנו טוב אז נשארתי." היא
הודתה. "טוב או נוח?" חקרתי, יודע את התשובה. את כל התשובות
ידעתי. קראתי אותה כמו ספר פתוח, חבל רק שקודם העדפתי לדלג על
כמה דפים. "נוח" הודתה. לא הבנתי איך היא מסוגלת לומר לי את
המילים האלו בפנים, לא לשקר אפילו קצת. אולי כבר לא היה לה
איכפת ממני בכלל.

רעש פתאומי. פיצוץ. כלום. אין מועדון, רק גופות. ואני שוכב,
מת. ומהרהר. אולי את תחיי ותגלי שאת אוהבת אותי? אולי תתחרטי
כל ימייך ותעני את עצמך מרוב ייסורי מצפון? מקווה שמתת. שאת
שוכבת מתה וחושבת עליי. כמה נפלא שיש ערבים שכל-כך שונאים
אותנו. כמה נפלא שהיא לקחה אותי לאותו מועדון. בטח הייתי מת
בכל זאת, אבל לפחות ככה היא מתה איתי גם, אולי. קול הפיצוץ
נשמע מתוכי, גם. שמעתי אותו בבירור. משהו שם נשבר, התרסק. אני
בטוח בכך. אולי היינו נפגשים בגן-עדן או משהו וחיים יחד באושר
עושר כמו כל האגדות המלוקקות האלה שהיא כל-כך שנאה. אבל היא,
היא תישרף בגיהנום.