ישבתי בכיתה.
אף אחד לא יכל לשים לב שאני שם.
אמא ואבא של אחד התלמידים בשכבה נהרגו בתאונת דרכים הבוקר.
כולם בפאניקה, מנחמים, בוכים, מנחבוכים.
אני היחיד בעולם כנראה שישב...
כל העולם רץ במעגלים, אבל אומרים שהוא תמיד מסתובב במעגלים.
ניסיתי לא לנשום, כדי שלא ישימו לב שאני שם.
מה לי ולכל הלחץ הזה?
בכלל, אני לא מתמודד טוב עם מצבי לחץ.
פעם אחת, כשאמא צרחה עלי, ברחתי בצעקות ברחוב, שכל השכנים היו
בטוחים שהיא מרביצה לי..
או שהיה לי מבחן, ולא ידעתי... אז יצאתי מהכיתה, ורצתי בכל
המסדרון. מזל שהיה שם קיר לעצור אותי, אחרת הייתי ממשיך לרוץ.
אבל עכשיו ההמולה היא לא סביבי..
אם כי יחלתי לאותו אדם שאמא שלו תמות, אבל אני מייחל את זה
הרבה, והרבה אמהות לא מתות.
אם כי אמהות מתות, זה טבען.
אז כל הלחץ הזה הוא לא עלי..
אני אעדיף גם לא לבלוט..
רק, להעלם..
לאט לאט החלתי לשקוע אחורה בתוך הכיסא שלי...
לאט... אבל בטוח..
בלי תנועות חדות, בלי שאף אחד ישים לב.
בלי שידעו שהייתי פה...
ואז באה נועה, הכוסית של הכיתה...
היא עמדה מולי, והסתובבה, והראתה לי את הישבן המוצק שלה...
העסיסי כל כך..
רציתי לגעת, אבל מנעתי מעצמי, זה יקים מהומה.
והתחת של נועה התקרב...
והיא התיישבה עלי....
ולא הרגישה שום גבשושית, ושום בליטה, ושום אני..
היא ישבה על הכיסא...
ואני?
אני הייתי חלק מהכיסא....