אוי, זה סיפור מחורבן. מה זה מחורבן, שמקהלה של עורבים שבלעו
עשירייה של טמפו לא יעשו כאלו שלוליות. אבל זה גם סיפור אמיתי,
ומחורבן או לא, לאמת צריך לתת כבוד. אז, תכירו. מאיר ביטון. כן
כן, סטריאוטיפי, אבל לפעמים החיים הם סטריאו, מה לעשות. כן כן,
תכירו, מאיר ביטון, האיש שהולך לדפוק כדור בשר האוצר, סילבן
שלום. כן כן, תכירו, מאיר ביטון, האיש שהולך לעשות מהפכה
חברתית, שאהב את רבין אהבת נפש (אפילו שהם לא נפגשו), שמתנגד
לרצח כי רצח הוא רצח הוא רצח (אבל טורף בשר כאילו הוא אלוהים),
שרוצה עתיד טוב יותר לילדים (בניגוד לכל האחרים שרוצים עתיד
חרא) ושמאמין (הם כולם מאמינים) שהגיע הזמן שמישהו יקום ויעשה
צעד. מחאה חברתית, הוא קורא לזה. עושק, הוא אומר, צריך להיפסק
מתי שהוא. את העניים, ביטון אומר, צריך להפסיק להרוג. תכירו.
מאיר ביטון, האיש שהולך לדפוק כדור בבעל של ג'ודי, בזה שהגיע
מהאשפתות והפך לאליטה (הם תמיד מגיעים מהאשפה, הם תמיד הופכים
לאליטה), בזה שאשם בכל הצרות של המדינה הזו (שבלי עין הרע,
תמיד יש לה צרות, כן ירבו).

מאיר, אשתו, אפרת, אומרת, אתה לא באמת הולך לעשות את זה, נכון?
בקיצר, הכתובת לא על הקיר (הוא מתפורר) אבל הכתובת בהחלט הייתה
שם. עובדה, האשה ידעה (תמיד הן יודעות). 'כן,' מאיר אומר, 'את
לא מבינה שאי אפשר להמשיך לחיות ככה? את מבינה מה זו מדינה עם
למעלה מ-9 אחוזי אבטלה? ריאלית יותר מעשרה? את מבינה בכלל מה
זה מדינה שאחד מכל עשרה הוא מובטל? שכל ילד רביעי עני? שכל
משפחה חמישית אין לה גרוש? שמרוויחה נקי 2.8 בחודש? רק על
קצבאות? את מבינה מה זו מדינה שהעוני חוגג בה? בטח שאת מבינה',
הוא מתנחם (הם תמיד מתנחמים), 'תראי אותנו? זה מה שרצית?
כשהיית ילדת ושיחקת עם ברבי לזה פיללת? עיירת פיתוח מזדיינת
אנחנו כבר למעלה מ-30 שנה אפרת, עיירת פיתוח בלי מקומות עבודה
בלי כלום. את מכירה מדינה שיש בה עיירת פיתוח מעל 30 שנה? יש
כאלו אפילו מעל 50 שנה! את מבינה מה קורה פה אפרת? ככה רוצה
לחיות? בהקפה? כמו המזדיין הזה שעזב את הקיבוץ?' (כי תמיד יש
טוויסט באמצע). אפרת אומרת שיעזוב אותה בשקט, הוא והשיגועים
שלו. הם תמיד משוגעים (הרוצחים), הם גם תמיד מקבלים את השקט
שלהם.

למאיר ביטון אין השכלה פורמלית (מזרחי, לא?) אבל למאיר ביטון
יש נשמה של זהב (כשהוא לא רוצה לרצוח את בעלה של גוד-לאק), מה
שנורא עוזר לו בשוק העבודה (מי לא רוצה בן אדם עם לב זהב?).
הוא עבד במפעל 30 שנה (נו, ברזל, נו, נחושת, נו, גלגלים, נו,
אחד מהמפעלים האלו), המפעל קיבל מענקים מהמדינה (כל העיירות
פיתוח הזונות הללו), המפעל איך שהוא העלים את המענקים מהמדינה
(כל העיירות פיתוח הזונות הללו) והמפעל נסגר (האמת? לא כל כך
עצוב). עכשיו, אצל מאיר, בעיירת פיתוח (נו, שמות זה לא תמיד
משנה) יש שיעור אבטלה של, בסביבות, 15% (ואין להם אפילו
ערבים). עכשיו, אצל מאיר, אין עבודה, ובשביל העבודה הכי קרובה
צריך לנסוע המון קילומטרים (25 שקל ליום, כל יום). תעשו חישוב,
25 כפול 5 כפול 4 זה 500 שקל. תורידו מ-3000 את ה-500 שקל,
תורידו עכשיו אוכל (לא נותנים) כל יום (נגיד עשרה שקלים בשביל
בן אדם עני, שלא צריך לאכול הרבה). בקיצר, 2300 שקל כל חודש.
תוסיפו השלמת הכנסה, תקבלו 2900 שקל בחודש. ועכשיו, תורידו שכר
דירה (1500 שקל, עיירות פיתוח, הזונות הללו), תוסיפו אשה (...)
ועוד שלושה ילדים (עניים משריצים כל היום). 'אתה באמת הולך
לעשות את זה?' שואל אותו החבר הכי טוב, ניסו (מזרחי גם, מה
לעשות), 'כן,' הוא אומר, 'אין ברירה. אני אקריב את עצמי למען
עניי הדורות הבאים' מאיר אומר ובזה מסתבך, כי אם גם אשתו וגם
החבר יודעים (ולא עושים שום דבר), אז זו קונספירציה אחושלוקי.
בקיצר, יחטוף על הראש, או אולי ניסו הוא מהשב"כ (מושתל בקרב
עניי ישראל) ואז ידפקו רק את האשה (תמיד דופקים רק את הנשים).

הוא מתעורר בבוקר, בסביבות השעה חמש וחצי. הוא רגיל לשעה הזו
(אוטובוסים לעבודה). אשתו עדיין ישנה (מישהו צריך לעבוד כל
היום בבית). לוגם נס קפה מהביל על הבוקר, באריזות החסכוניות
הללו, חצי כפית בסך הכל, שיספיק לכמה חודשים. מביט במקרר. הוא
לא מלא, אבל הוא גם לא נראה ריק (תתפלאו מה קצת סידור יעשה
למקרר שלכם). האבטלה הורגת אותו. האבטלה הורגת את כולם.
האבטלה, בכלל, הורגת. קשה להיות לא מועסק. קשה לנסות להעסיק את
עצמכם כל יום, כל הזמן, חודשים על חודשים. זה כבר אפילו לא
הכסף (נגיד), זה רק הנשמה. כי כשלא עובדים הנשמה מתפוררת. הוא
מרגיש שהוא לא שווה כלום. שהוא אפס מאופס. לימדו אותו
(המזרחיים האלו, נו, עוד פעם), שגבר צריך לפרנס משפחה. והוא לא
יכול לפרנס אפילו את הסיגריות שהוא שורף עליהן כל יום כמה
עשרות שקלים (רפורמה). והוא לא יודע מה לעשות עם עצמו. והוא
מרגיש איך הנשמה מתפוררת. איך כל יום הרגשת החידלון מתפשטת,
איך נמאס לשחק כל היום בנדמה לי ולחשוב שהכל בסדר. כי אין כסף
כשהילדים מבקשים, כי האשה עם אותם בגדים, כי זה לא בטן-גב, כי
זה קבר-קבר. החידלון. הסתמיות. האפסיות. השקט, השקט המזדיין
הזה. הכלום.

מאיר ניכנס לסוברו, 82, שבגללה לא רצו לתת השלמת הכנסה. עולה
לירושלים. קור כלבים בחוץ אבל הוא מרגיש בגרוש. סטיבי שלנו קם
בבוקר, מסתדר לעבודה. בית יפה יש לסטיבי, בית צמוד-קרקע כזה,
המון המון כסף. הוא מתחלק לחליפה. הוא אוכל קרואסונים. קצת
שוקו (נס?) על הבוקר. מחכה לשוווופר שלו. נכנס לוולו (עם
הצ'קלקה), מסרק את השיער (מסרק כיס-קטן), דופק חיוך של מיליון
דולר (הוא חי לפי מודלים של ארה"ב) ואומר לו יאללה, נסענו.
בדרך מאיר עובר הפגנה של סטודנטים בבר אילן למען עניי ישראל
(הא-כן), בצד מתגודדים שוטרים עם תואר שני (מינהל עסקים
ופסיכולוגיה ארגונית) שנותנים להפגנה להירגע בשקט (הא-כן).
ברדיו השדרן אומר, שזה בוקר נפלא, כמה כיף להיות ישראלי
(הא-כן). בין לבין מתעוררים עוד כמה מיליוני ישראלים ושרים
ביחד, כל אחד בליבו, בז' אמותיו, את התקווה. כיף, כיף להיות
ישראלי. בכנסת המליאה מלאה (הא-כן). מצביעים על התקציב. קיצוץ
פה, קיצוץ שם. במיוחד בתקציב הכנסת (הא-כן), כי החכים דואגים
למדינה שלהם. בינתיים הדתי (הם תמיד דתיים) מהכספים (הם תמיד
עם כסף) מאשר העברת הכספים לשכר דירה ולמשכנתאות. ביבי מכריז
על התמודדות לראשות ממשלה, כי עדיפה מלחמה הוגנת על שלום
מזויף, ובעולם כולו מתאחדים למען מותם של כמה אלפי אפגנים
ולמען צדק עולמי (הא-כן). בכלל, כיף להיות בפלנטה הזו
(הא-כן).


מאיר כבר ערוך לזה. הוא מראה למאבטחים את הפס העיתונאי שלו
(קומבינות, נו מה?). הם מחייכים (שניהם). הוא לא יודע לאן
ללכת, אבל הולך לאן שכולם הולכים (זה עובד בכל מקום, רצוי רק
לא בקרב). הוא מגיע למזנון הכנסת ומחפש, לראות, אולי יש איפה
שהוא מפה שתראה לו איפה הוא משיג את סטיבי. מפה אין, סטיבי יש.
'יום טוב', מאיר פונה אליו, באוטומט של החיסול. סכין פלסטיק
מחודדת עד מוות (תרתי משמע) מחכה לו מתחת לשרוול הסוודר הארוך
וה(לא) מחמם שלו. סטיבי שם, לוגם עוד קצת שוקו, מסתחבק עם
עצמו. 'כן?' שר האוצר אומר, 'אני מאיר ביטון' הוא אומר, אויש,
כמה הוא חיכה להגיד לו את זה, פנים מול פנים, להסתכל לו
בקודקודוס ולזרוק לו את הפצצה (הסכין) ישר לתוך הווריד.

'אני מאיר ביטון ואני עני,' הוא מתחיל. ' ואני מובטל. אין לי
כסף ואין לי כלום. ואני לא יודע לדבר כמוכם. ואני אזרח נאמן של
המדינה, ואני אזרח שהשקיע במשך עשרות שנים בפיתוח המדינה.
שירתתי בצבא כמו כולם, שילמתי מיסים כמו כולם, עשיתי הכל כמו
כולם. אבל, אל תטעה, כמו כולם אני לא. אין לי כסף. אפילו
להתחיל את החודש אין לי, תעזוב לגמור. אני קונה בסיטונות בשביל
הילדים, אני לא יכול להרשות לקנות לאשה כלום ואת שלי אני מבזבז
רק על סיגריות, שלפחות לא להיות עצבני'. תוך כדי הוא בוחן את
סטיבי, אבל סטיבי לא מגיב, לא אומר מילה. 'אני בא מעיירת
פיתוח. כל החברים שלי מובטלים, כולם עניים. אין אצלנו עבודה,
אין אצלנו כלום. תסתכל לי לתוך העיניים ותסביר לי איך שלחתם
אלינו את כל העולים, הבטחתם לנו את כל העולם ונתתם לנו כלום.
פשוט כלום. אתה יכול להסביר לי בבקשה אדוני כבוד השר? איך זה?
איך זה!?'.

אויש, הפתעה (נו, מה חשבתם?). סטיבי קופץ על מאיר. פשוט מזנק
אליו. טורף את המסכן. 'אני מבין אותך' הוא נירגש, עם דמעות
בעיניים, מנסה להסתיר את הרעידות. 'גם אני הייתי כזה. אומנם לא
משפחה ענייה, אבל גם לנו לא היה קל. אתה מבין, אני מבין מה זה
להיות ככה. למה אתה חושב שרציתי את האוצר? ידעתי, ידעתי שיקברו
אותי חי, אבל רציתי להשפיע, רציתי שיהיה אחרת. אני בא מהעם'
הוא אומר למאיר, 'ואני יודע על מה אתה מדבר. יש לי תואר
בכלכלה, במשפטים, במה שאתה לא רוצה. אני לא נותן לפקידים שלהם
לתחמן אותי, אני, בגפי, מונע את זה. אתה מבין, אני מתאמץ
בשבילך ובשביל המשפחה שלך ובשביל כל מי שאתה מייצג. אני מתאמץ
בשביל לעזור למדינה ותוך כדי לשמור עליכם. שלא יפגעו בשכבות
החלשות. אני מבין אותך, אתה אל תדאג, אני מבין'. מאיר לא יודע
מה לעשות. תוכניות היו, אבל לא למשהו כזה. 'באמת?' הוא שואל,
מתקשה להאמין, 'אתה עוד תראה', סילבן אומר, 'אתה עוד תראה'.

בדרך, חזרה הבייתה, הוא שומע קצת גלגל"צ. היה לו, למאיר, יום
קשה. הוא היה מוכן לזה נפשית, הוא היה מוכן לרצות מאסר עולם,
הוא היה מוכן להיות הישראלי (השני) שרצח על רקע פוליטי
(לפוליטיקאים גם העוני פוליטי) אבל הוא לא היה מוכן לחזור
הבייתה בידיים ריקות (או נקיות, או בכלל). לחזור לעוני הזה הוא
לא תיכנן. הוא קצת מניאק, הוא יודע, כי ככה הוא תיכנן שהסבל
ייעלם. בכל זאת, אסיר זה לא בן אדם עני. זה בן אדם בלי חופש,
אבל לא בהגדרה של עני. הילדים היו באים לבקר. האשה הייתה גאה.
היו גם כמה טוק-שוסים. המדינה הייתה נרעשת. מישהו היה דואג
לעניים. למישהו היה מזיז (כי עוני זה בני אדם, זו לא רק
סטטיסטיקה). אמא שלו (לא גננת) הייתה מגוננת עליו. הייתה אומרת
שהעוני טימטם לה את מאירוש (שם חיבה מעאפן לא?). עוד כמה שנים
היו עושים עליו סאטירה. עוד כמה אחרי הכמה היו מוצאים חוק מאיר
(לא לשחרר בן אדם שיורה בשר האוצר מסיבות אישיות). ג'ודי הייתה
בוכה בטלוויזיה, המסכנה.

בדרך הוא מעלה איזה טרמפיסט (נשמה זהב, לא?).

תכירו. אחמד משהו. כן כן, סטריאוטיפי, אבל לפעמים החיים הם
סטריאו, מה לעשות. כן כן, תכירו, אחמד משהו, האיש שהולך לדפוק
כדור במאיר ביטון, עוד ישראלי (אין להם כלום נגד היהודיים)
מזדיין, חלק מהכיבוש. כן כן, תכירו, אחמד משהו, האיש שהולך
לעשות מהפכה חברתית, שאוהב את עראפת אהבת נפש (אפילו שהם לא
נפגשו), שמתנגד לרצח כי רצח הוא רצח הוא רצח (אבל טורף בשר
כאילו הוא אלוהים), שרוצה עתיד יותר טוב לילדים (בניגוד לכל
האחרים שרוצים עתיד חרא) ושמאמין (הם כולם מאמינים) שהגיע הזמן
שמישהו יקום ויעשה צעד. מחאה חברתית, הוא קורא לזה. עושק, הוא
אומר, צריך להיפסק מתי שהוא. את הערבים, אחמד אומר, צריך
להפסיק להרוג. תכירו. אחמד משהו, האיש שהולך לדפוק כדור בבעל
של אפרת, בזה שהגיע מהאשפתות ונשאר שם (הם תמיד נשארים שם),
בזה שאשם בכל הצרות של המדינה שעוד לא קמה (שבלי עין הרע, תמיד
יש לה צרות, כן ירבו).

ברדיו הכתב אומר ששר האוצר הצהיר שאין ברירה,שצריך להדק את
החגורה,
שלא מנהלים מדינה בכזה אובר-דרפט ושצריך לתקן את תחלואי הממשלה
הקודמת.
משהו עם הקפאת קיצבאות. משהו על זה שצריך לחלץ את המשק מהמימון
ואין ברירה.

'אתה מבין' מאיר אומר לאחמד,
'הם דופקים רק את החלשים, אותנו, אותנו,
את אלו שאין להם כלום, את אלו שנולדו לסבול,
כמה חרא יכול להיות אני לא יודע,
כמה חרא?'.

אחמד מביט בו, באיש הקטן, המסכן והממורמר הזה.

'פה זה בסדר' הוא אומר,
'פה? יורד גשם, אתה בטוח?', כן, אחמד אומר, זה בסדר.
'סאלם עליכום' אחמד לוחץ לו את היד,
'עליכום הסאלם' מאיר אומר.
מוריד את החלון,
סוגר את הרדיו,
מצית עוד אחת,
נעלם לאחמד עם האוטו.
ברקע נשמעת ירייה חלושה,
אבל, נו, הסיפור כבר נגמר
(הם תמיד נגמרים בסוף).

אחמד, אם רציתם לדעת, הלך לבתולות (לא משהו האמת),
מאיר הלך לסטטיסטיקה (0.00001%),
וסטיבי הלך לארוחת צהריים.
היה טעים דווקא.
אבל ממש.