ליד תחנת אגד יש סניף של מקדונלד.
סניף לא גדול, אולי חמש עשרה שולחנות, ואולי שבעה עובדים.
סניף חדש יחסית, רק שלוש שנים הוא שם.
ותמיד, בקביעות, ליד אותו סניף, ישן לו קבצן...
אף אחד לא ידע מה שמו, אבל כולם ידעו איפה אפשר למצוא אותו.
אם יש לך כסף קטן, או עודף מהחנויות שבסביבה...
וגם כשהוא לא שם, או כשהוא ישן, הכוס שלו שם, מונחת לרגליו.
בחורף, בקיץ, בכל זמן שהוא. יושב, שוכב, עומד, לא נמצא. המזרן
והכוס יבקשו את כספכם הקט, כי בשבילכם זה חצי שקל, בשבילו זה
הארוחה...

יום אחד, עברתי ליד מקדונלד. רציתי לקחת אוטובוס לחיפה.
מה סמאו עיני שלא היה שם אותו קבצן.
כאילו בלעה אותו האדמה...
הלך משם. לא נמצא יותר.
מצא נקודה טובה יותר לשבת בה.
אבל הביטוי- "הקבצן שליד מקדולנד", נשאר שם.
גם אם הכוס לא. הרוח כן.
גם אם המזרן לא, הוא עדיין מבקש כסף.
ואנשים עדיין נותנים.
בלי לדעת, בלי לשים לב שהוא לא שם.
כאילו, לא היה שם מעולם...
ורק אני שמתי לב שהמלך הוא עירום