שיט, האקמול המזדיין הזה. או אולי הגב המזדיין הזה או אולי
שניהם. למה לעזעזל כשהדבר הכי חשוב לי בחיים (או אולי הכמעט
הכי חשוב) עומד לעלות על מטוס ולעזוב אותי כל מה שאני יכולה
לחשוב עליו זה אקמול. אבל מצד שני מה תצפו מאדם שכבר שבוע וחצי
לא ישן ולא כלום רק מתהפך במיטה שלא יתפס לו הגב? ואם כבר נתפס
אז מה לא הגיוני שהוא מחפש אקמול. הקטע זה שמרוב מחשבות על הגב
ועל האקמול לא חשבתי בכלל על הפרידה ורק בדרך הביתה במונית
קלטתי. אני לא זוכרת מה היו מילותייך ליפני שעלית למטוס אבל
אני כן זוכרת שחיפשתי אקמול. בטח חשבת שאני מוגבלת שכלית כי
כשניסית לדבר על כך שננסה לשמור על מערכת יחסים עם מרחק אני
דיברתי על אקמול. ובטח חשבת שאני לא רצינית כי איזה בן אדם
רציני מברבר על אקמול כשמנסים לדבר איתו על אהבה. וכשחיבקת
אותי ברגע שליפני הפרידה אני עוד קיללתי את השדה תעופה שאין בו
בית מרקחת כדי לקנות אקמול. וגם עכשיו אני חושבת על תרופה, אבל
תרופה אחרת בעצם שתי סוגי תרופות אחת שתפסיק את הכאב אבל הפעם
בלב ושנייה שתשנה את דעתך כי בלעדייך אין לי חיים, ואני לא
פוסטמה שמעדיפה אקמול על פנייך...