ברגעי המוזה המחשבות מציפות אותי בכזאת מהירות שאני לא מספיקה
לרשום אותן. ברגעי הזמן המוזה נגמרת והדף נשאר יתום ממילים.
ועכשיו, ברגע של בין מוזה לזמן אין לי הרבה מה להגיד לכם, או
רצון.
שותה קפה, רואה שמיים, נהנית מהרוח ונושמת לאט ובזהירות.
אני זוכרת משפט מסרט שהייתי ילדה "אלוהים הקציב לנו מספר מוגבל
של צעדים לפניי שנמות, אז עדיף ללכת בצעדים גדולים ולא לבזבז
אותם". ואני חושבת, מזל שאני יושבת. יכולה לשבת יום שלם במקום
אחד, לספוג אותו לתוכי וליהנות מכל רגע ולהרוויח יום של חיים.
אני לא בטוחה שהרווח הוא באמת בכך שחסכתי צעדים, אבל בטוח
הרווחתי יום של חיים כשנהניתי מכל רגע. בטוח שהרווחתי חיים
כשלקחתי יום חופש מהמרוץ המטורף שלכם ונשארתי בצד ליהנות
מהרגע.
רואה אתכם רצים ואתם נראים כמו נמלים בקן, חייבים להספיק כמה
שיותר לפניי המבול, עושים כל מה שהמלכה אומרת. ואני צוחקת,
מרגישה כמו דוב נמלים שאוכל אתכם לארוחת בוקר בלי מלח.
קטן עליי העולם שלכם.