הלכתי במסדרנות וראיתי דמויות. אחת לבשה בגד דומה לשנייה -
בסוג או בצבע...אותו ג'ינס צמוד. אותו תיק אופנתי שעליו, מן
הסתם סמל של "נוו פיר"
אותם נעליים, אותה חולצה, אותה התנהגות המתבטאת בצחוק המזוייף,
ובצעקות. וחשבתי: "זה גיהנום", "מה אני בכלל עושה כאן?",
"הלוואי ואני אהייה עכשיו במקום אחר, יפה יותר". אבל החלום
התנפץ, והתעוררתי למציאות מאכזבת. צעקתי בלב, רציתי לברוח,
ידעתי שאני לא יכולה. הרי כל בוקר אני מתעוררת לאותו סיוט,
וחוזרת ממנו, בבהלה.