שמואל ויוקוב היו החתולים הכי נערצים שנראו מזה ימים באחת
משכונות הארגזים שבתל אביב.כל החתולות רבו עליהם, העריצו אותם,
כל החתולים קינאו להם וניסו לחקות אותם, או שפשוט התחברו איתם
כדי להיקרא החבר-של...
שמואל היה חתול מיוחד.כשהגיעו משאיות הזבל (מה שלווה בעזיבה
מיידית של כל החתולים את סביבת פחי האשפה), שמואל לא זז. אחד
הזבלים עשה לו "קישתא" עם הרגל, אבל אפילו רעד קל לא עבר
בגופו. הוא היה תמיד נשאר עומד קפוא. הוא היה זה שהוציא את
הגורים של סימה מהשלולית וזה שהסתכן וקפץ למרפסת של רבקל'ה
המרשעת שבקומת קרקע כדי להשיג להם אוכל כדי שלא
ירעבו.
יוקוב היה זה שתמיד גורם לצרות אך תמיד היה יוצא מהן בדרך
כלשהי גיבור, האחראי לפיתרונן.
יוקוב הפרסי, היה האויב הגדול של שמואל. למרות שאף אחד לא ילל
את זה בקול רם, כולם ידעו על זה.

יום אחד, שהכלבים האמתניים שבסוף הסמטה התנפלו על שושי המסכנה
שלא ידעה מה לעשות. הם הקיפו אותה. לא היה לה לאן לברוח.
שישה-שבעה כלבים שחורים בלי זנב עם אוזניים קוציות ושיניים
מחודדות ריריות במיוחד. שושי לא ידעה מה לעשות. היא חשבה שבעוד
רגע היא הולכת להיות ארוחת השבת שלהם. היא עמדה להתעלף, כשלפתע
נשמע רעש של גוף מתכת מתנגש עם מתכת אחרת. כולם הסתכלו לכיוון
הרעש, אבל לא היה שם אף אחד. פתאום נשמע מן
'מ-יי- א-ווו' אחד ארוך מהכיוון השני ושם עמד יוקוב. היה עוד
פעם הרעש של המתכת, וכשהקהל הסתובב הוא ראה את שמואל עומד על
פחי הזבל עם מבט של שיט-חטפו-לי-את-ההצגה.
לא נראה ששניהם עמדו לוותר על ההזדמנות להיות מושא הערצה במשך
כמה חודשים טובים עד למקרה ההצלה הבא, כי לשניהם היה מבט חד
בעיניים. מבט של חתול. הכלבים, שנזכרו לפתע מה היה התפקיד
שלהם, התחילו לנבוח לכל עבר. אבל לא נראה שלמישהו זה כבר הזיז.
לא לשושי, לא ליוקוב ולא לשמואל. שושי עמדה באמצע שמשני צדדיה
היה על גובה שני החתולים הגבריים ביותר של השכונה.
זה היה נראה כמו  הסצנה ההיא של המכוניות בסרט של דין. מי
יגבר? מי ינצח?
יוקוב עשה את הצעד הראשון. חצי סיבוב  בהליכה חתולית ביותר עם
"מאווווו" ארוך מתמשך.
האוזניים של שמואל נמתחו לאחור, הוא פתח את פיו ועשה מן נשיפה
מאוד מאיימת "קהההההה"...
יוקוב התנפל על שמואל. שניהם התגלגלו אחד על השני על שהתנגשו
בפחי הזבל ואז הם קפצו הצידה. עוד לא הורידו את מבטם אחד
מהשני. אפילו לא מצמצו. שניהם נהמו. שושי רצתה להתקרב אבל
התחרטה לאחר ששניהם הסתכלו עליה במבט של
שלא-תעזי-לעשות-עוד-צעד-אחד-קטן, אז היא נשארה עומדת בצד. הם
שוב התנפלו אחד על השני. היה אפשר להבחין ביוקוב הנועץ את
שיניו בגבו של שמואל ובשמואל הצורח בקול קורע. פתאום הם הרפו.
שמואל נפל על הארץ, יוקוב הסתכל עליו למשך שניה ואז ברח.
שלולית דם התפשטה מגבו של שמואל. שושי מיהרה אליו, ולאט לאט
התאספו עוד ועוד חתולים. כולם שמעו את הסיפור בגרסה זו או
אחרת, ויכלו להבחין בחור עמוק מאוד מתחת לכתפו הימנית של
שמואל. אי אפשר היה להציל אותו.
כעבור שעה בערך בא דדי ההאש פאפי הזקן ( כזה כמו דרדסבא של
החתולים), וגרר את שמואל עם אפו אל החצר האחורית. הוא נבח
נביחה קצרה וגבוהה עד שהתאספו במקום עוד בערך ארבעה כלבים. לא
גדולים במיוחד, כאלה שמגיעים עד הברך. חמישתם התחילו לחפור בור
גדול. שסיימו, דחף דדי את גופתו של שמואל החתול לתוך הבור והחל
לכסות אותו בשמיכה עבה של חול. רבע שעה לקח הטקס הזה, ולאחר
מכן, נשארו החתולים עומדים למשך דקה. לאט לאט הם החלו להתפזר,
רק שושי נשארה עומדת ועיניה תקועות בקרקע. שמואל הוא הגיבור
האמיתי, חשבה, בשבילה לפחות.